ויחי יעקב..
יכול אדם לחיות על פני האדמה שנים רבות עד שנחשב זקן וישיש, אך התבוננות טהורה מגלה כי רק זמן מועט הוא מילא את חייו בתוכן פנימי ואמיתי כאשר בפועל הוא נחשב כצעיר לימים. וכבר התבטא הגרש“ד פינקוס כי הלוואי ואדם יעלה לאחר מאה ועשרים שנה לשמים עם שנה תמימה מלאה בעבודת ה‘.
בבואו להתבשם מניחוחה של תורה בהיכל ישיבת מיר המעטירה, מו“ר המשגיח הגר“ש וולבה התרשם עמוקות כאשר התעניין אצל בני הישיבה בני כמה הם . האחד השיבו: אני בן חמש, חברו נענה: אני בן שבע, השלישי אמר: אני בן שלוש .
תחילה חשב כי מתלוצצים עמו, אך הבחורים הסבירו כי כאן, במיר, מונים את שנות חייהם, רק מאז שהחלו את לימודיהם בישיבה במחיצת המשגיח רבי ירוחם ממיר, משום שעד אז לא יצקו מספיק תוכן לחייהם, וממילא אינם נחשבים בעיניהם עד כדי כך שקודם שבאו לקודש פנימה, חייהם כביכול אינם חיים.
וכבר אמר הכתוב (כה, ז) ”ואלה ימי חיי אברהם אשר חי, מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים“. אברהם אבינו זכה לחיים מלאים בחיי נפש ברוממות והתעלות מתמדת, ולכן נחשב שחי מאה שבעים וחמש שנה המנוצלות בשלמות, ולעומת זאת ”רשעים בחייהם קרויים מתים“ משום שכאמור אף השנים בהן הם חיים על פני האדמה, נחשבות זמן מוות.
אף כל אחד ואחד, אם ינקה את שעות הבטלה והשעמום, וחס וחלילה את זמנו המתכלה על היפך מקיום המצוות, יראה בעיניו כמה זמן מהיום הוא ’חי‘ באמת, כמה זמן מנוצל אצלו בכל שבוע, ולפי זה יוכל למדוד כמה זמן הוא חי ובן כמה הוא באמת משום שכאמור אף שנים רבות מחייו יכולות שלא להימנות אם לא נוצלו כיאות.
בתפילה הנאמרת ב‘יהי רצון‘ קודם אמירת התהילים מבקשים ”ואל תיקחנו מהעולם הזה עד מלאת חיינו בהם שבעים שנה“. בעל ההפלאה בספרו פנים מאירות תמה מדוע מבקשים רק על שבעים שנה ולא על מאה ועשרים. ואמנם המשנה ברורה (תקפא, ג) פוסק שלא לומר מילים אלה, אלא רק ”אל תיקחנו מהעולם הזה עד מלאת שנותנו“, אך ההפלאה מיישב שאכן מבקשים על שבעים, כיון שלוואי ונזכה לחיות חיים מלאים בני שבעים שנה בתוך מאה ועשרים שנות חיינו.
(מתוך עלון שואלין ודורשין ויגש תש"פ)