הרבי מקוצק זצ"ל אמר פעם אמרה שנונה: "על כל מעשה ומעשה שיהודי עושה, מוטל עליו לחשב היטב את כונותיו ומטרותיו. אך בנוגע ללימוד התורה, אסור בשום אופן לעשות חשבונות, צריך פשוט לקפוץ למים".
שמעתי מהגאון רבי שלום פוברסקי שליט"א, מראשי ישיבת 'קול תורה', כי לאחר נישואיו דיברו הצדדים על רכישת דירה במקום מעט רחוק מהישיבה, בסכום של עשרים וחמש אלף לירות, סכום עתק בימים ההם. אביו, מרן הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', התבטא אז שאם תימצא דירה סמוכה יותר לישיבה, הוא יהיה מוכן להוסיף גם עוד חמש אלף לירות, העיקר שהבן יגור סמוך לישיבה.
רבי דוד נימק את טעמו: "רצוני שההליכה לישיבה תעלה לו בקלות ולא בקשי. כך הוא לא יצטרך להרהר כל פעם מחדש אם כדאי כעת לטרוח ללכת לישיבה אם לא, אלא פשוט הוא יקום וילך…".
רבי שלום הביא על כך את דברי חז"ל במדרש (ויקרא רבה פרשה לה), כדי להטעים את דבריו:
חז"ל אומרים על דוד המלך שאמר לקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם! בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. הדא הוא דכתיב 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדתיך'…".
לכאורה הדברים משוללי הבנה; מדוע בכל יום ויום נצרך דוד המלך לתכנן תכנית חדשה ללכת לעסקיו ולבסוף היו רגליו מוליכות אותו לבית הכנסת ולבית המדרש, וכי איננו זוכר מאתמול ומשלשום מה ארע עמו בסוף? מדוע הוא מנסה שוב ושוב לתכנן מראש תכניות על מנת שיתבטלו לאחר זמן?
אלא, הסביר רבי שלום את הדברים במתיקות רבה, ודאי אין הכונה שדוד המלך תכנן בכל יום ויום ללכת לעסקיו, ורגליו הוליכוהו לבית הכנסת. אלא כמו שאצל המלכים, כל עניני המלכות משתרגים על צווארם, עד שכל סדר יומם ומחשבותיהם טרודים ועסוקים ללא הרף בענינים שונים הנוגעים לניהול הממלכה והמדינה, כך גם דוד המלך היה עסוק וטרוד תמיד בעניני המלכות.
אך בשונה מכל המלכים, אצל דוד המלך – כל זה היה נעצר כאשר דרכו כפות רגליו על מפתן היכל בית הכנסת ובית המדרש. כשהגיע לשם הוא השיל מעליו את עול המלכות, והסיר מראשו את כל החשבונות והטרדות הרבות שהיו עלולים להעיב על עסק התורה ולמנוע ממנו מלהכנס לבית המדרש. הוא נהג בהנהגה של 'ואשיבה רגלי אל עדתיך', מיד כשנכנס פנימה שקע בעסק התורה והשכיח מזכרונו את כל הויות העולם, וחבילי הטרדות שהקיפוהו.
זוהי הכונה שאמר דוד 'בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות', אין הכונה שבאמת תכנן כך וביטל הדבר לבסוף, אלא כונתו היתה לומר שכשרגליו הביאוהו לבית המדרש בכל יום ויום, שכח מהכל ושקע בדברי תורה.
כך היתה הנהגת אביו, ראש הישיבה רבי דוד פוברסקי זצ"ל. יכול היה רבי דוד להיות מוקף בטרדות, אפוף חולשה וחולי, אך כשהגיעה השעה לצעוד לעבר הישיבה, נדמה היה כי את כל הענינים האחרים הוא הותיר בחוץ, ונכנס פנימה כל כולו.
רבי שלום הביא לכך דוגמא ממעשה נפלא שהיה:
באחד הימים בערוב ימיו סבל רבי דוד מחום גבוה וחולשה גדולה. בני הבית דנו ביניהם אם יוכל לצאת מהבית במצב כזה. אך כל זה נשאר בגדר דיונים בלבד, משום שכאשר הגיע הזמן הקבוע ללכת לישיבה, ללא אומר ודברים וללא ספקות למיניהם, הוא אזר כגבר חלציו, שכח ממצבו הרעוע, ופשוט קם והלך!
בנו הגדול, מורי ורבי הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א, ראש ישיבת פוניבז', שאלו מאוחר יותר – כיצד באמת מצא היתר לסכן את עצמו ללכת לישיבה בעודו חולה ותשוש עם חום גבוה?
רבי דוד השיבו בסיפור, מבלי להוסיף הסבר למה מכונים דבריו:
היתה פעם אשה מבוגרת שהרופאים צוו עליה שלא לצום ביום-כפור, אך היא התעקשה שבכל אופן רצונה לצום. כמובן שעל פי ההלכה היה מוטל עליה לא להתחכם ולהשמע להוראת הרופאים שלא לצום. אלא שבכל זאת כאשר ראה הרופא את עקשנותה, שינה את דעתו והורה שמותרת היא לצום.
כשנשאל הרופא מדוע שינה את דעתו כה מהר? השיב: "הבחנתי בה שאם היא לא תצום, סכנתה גדולה יותר מאשר אם תצום. בעיני השיקול הזה עמד בבסיס ההכרעה שתצום, והכריע למול השיקולים האחרים".
עד כאן סיפר רבי דוד ולא יסף. אך את המסר הבין בנו ראש הישיבה שליט"א לבדו. עבור רבי דוד, לא לקום לתפילה בישיבה זו סכנה גדולה יותר מאשר לקום וללכת עם חולי וחולשה. הדבר היה בנפשו.
מדהים!
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')