"וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי" (ויקרא כה כא)
סופה נדירה פגעה בתחילת החורף בשנת ה'תשע"ו ברבים מאיזורי הארץ, ובעיקר במושבי השרון. מלבד הפסקות החשמל, שהטרידו קשות את תושבי הערים כפר סבא ורעננה ויתר יישובי השרון, פגעה הסופה כמעט בכל המטעים והשדות של מושבי האיזור, ובאחדים מהם לא נותר דבר, וכל הגידולים הלכו לטמיון.
זמן קצר לפני כן שתל החקלאי מר יצחק חדד קישואים. עמיתיו, שלא שמרו שמיטה שתלו בתחילת חודש אלול, ובעת התרחשות הסופה הבשילו קישואיהם, בעוד קישואיו של חדד היו בתהליך גדילה ראשוני. לא צריך להיות אגרונום, כדי להבין ששדותיו של שומר השמיטה מ'עולש' אמורות להיפגע באופן קריטי הרבה יותר מאשר עמיתיו.
זאת ועוד, ברצותו להרוויח זמן, זרע את הקישואים לא בחממות סגורות, כמקובל, כדי להצילם מברד ומקור, אלא בערוגות פתוחות וחשופות. לקראת סיומה של הסופה, היכתה מכת ברד את איזור השרון, שהרסה לחלוטין את מה שנשאר עד אז.
מוקד הסופה היה בשטח החקלאי של המושבים 'עולש', 'בארותיים', 'ניצני עוז', ושכניהם. הנזק שנגרם היה עצום. כשיצא מר יצחק חדד בבוקר שלאחר הסופה, והתניע את הטרקטור כדי לבדוק מה עלה בגורל הקישואים שלו, לעגו שכניו במר ליבם:
"האם הינך חושב, שנותר משהו שלם בשדותיך? אם אצלנו הכל נגמר, אצלך על אחת כמה וכמה". אבל מיודענו מלומד בניסים עוד מהשנה השישית. הוא יוצא לשדות, ואינו מאמין למראה עיניו. כל הקישואים נותרו שלמים, ללא פגע. מכת הברד דילגה, על כל שדותיו, למרות שהשטחים שבבעלותו אינם 'נטועים' ברצף, אלא חלק פה וחלק שם, משני עברי התוואי הראשי המוביל מנתניה לטול כרם (ציר 57).
מכת הברד הכתה כמו במצרים, כשהברד 'יודע' בדיוק איפה להכות, ואיפה לא. ואפשר כבר להבין לבד, באיזה מחיר נמכרו הקישואים שלו, שהיו כמעט היחידים בשוק באותה תקופה… (מעובד מתוך 'קול ברמה').