מוצאי יום טוב ראשון. חצות לילה. עם עיניים טרוטות חוזרת משפחת אדלר אל הבית. והנה… חושך בעיניים. לא צריך להיות מומחים כדי להבין שהיו אורחים בבית…

סבתנו מירושלים התקשרה להזמין אותנו אליה ליום טוב ראשון של סוכות. "ברוך ד'", היא סיפרה לנו בשמחה, "השגנו דירה, ונוכל לארח אתכם לחג".

אחרי קפיצות לגובה, כמיטב התלהבותנו, אבא הסביר לנו שזה אומר הרבה עבודה… זה אומר להספיק לסיים את הסוכה כולל הקישוטים. לארוז מזוודות, לארגן גם את ארבעת המינים באריזה, שלא לדבר על הכנת המאכלים, גם לארגן את דירה לאורחים, כפי שאנו נוהגים תמיד כאשר אנו יוצאים, להשאיר את הדירה עבור השכנים שתמיד שמחים לשכן בה את אורחיהם.

כל הילדים התגייסו להכין מזוודות. הכביסות גם ה8 כמעט מוכנות, אבא פנה לסיים את הסוכה. נשאר רק להתלבש ולהלביש את כולם. להכניס את הפריטים האחרונים למזוודה, לתפור מכפלות ולהתארגן לנסיעה, אבל אין שום סיכוי שבעולם להספיק להכין את הדירה למשפחה…

נאלצנו להסכים שהפעם לא. נכון שתמיד אנו רגילים להשאיר את הדירה לשכנים, ששמחים לארח את בני משפחתם, אבל הפעם, בלוח הזמנים הצפוף שנוצר, אין אפשרות.

"אבל תמיד יהיה מי שיתקשר וישאל אם אפשר להשתמש בדירה", כך בחשש אמרה אחת הבנות, שחששה שמישהו יזכה לראות את החדר שלה במצבו הנוכחי. חומרי המלאכה פזורים מסביב, רמז לקישוטי סוכה ששופצו עכשיו על ידה. מכונת התפירה על השולחן. והרצפה, עדיף שלא תסתכלו עליה בכלל.

הוחלט אפוא הפעם לנעול את הבית… ואז התגלה ה'ברוך'. המפתח לא נמצא. מה עושים? מחפשים, מחפשים. השעון מתקתק. יוצאים.

ובדיוק… כבר בתחילת הנסיעה התקשרה גב' שוורץ לשאול האם במקרה אנו יוצאים לירושלים. ענינו בצער: "כבר יצאנו", ולפני שהיא מספיקה להשחיל את שאלת הדירה כבר ענינו: "אבל אנו לא יכולים לתת את הדירה הפעם, לא הספקנו בכלל לארגן".

השיחה מסתיימת במילים שמסלקות כל אי נעימות "אין שום בעיה, הכל בסדר, תיהנו בחג". עכשיו כבר לא חששנו למראה החדר, גם לא על הסלון והמטבח, הילדים כבר לא חשבו על המגירות שהשארנו פתוחות ועל כל מה שהתגלה ברצפה מתחת למיטה כשגררנו אותה לסוכה.

עד שעה לפני החג… אז צלצל הטלפון שוב. גב' שוורץ התנצלה מאוד. הגיעה עכשיו משפחה להתארח, הכל מאורגן להם. רק שהם נוהגים בסוכה לפי שיטת 'חזון איש'. כלומר שלא יהיה בסוכה ברזל כלל וכלל. (ברגים מסמרים וכו'). והסוכה שהוכנה בעבורם היא סוכה רגילה. אז אם אפשר, מדובר אך ורק בשימוש בסוכה עצמה, ממש לא בבית. אז אולי אפשר?"

שוחחנו בינינו במחשבה שניה. ואז ענינו שאפשר. נכון שגם בסוכה עצמה היה יותר נעים אם היה שולחן ועליו מפה. אבל גם במצבה העכשווי היא נאה, והעיקר כשרה. שמחנו, לפחות זכינו גם 'לארח', למרות שלא השארנו את הדירה…

מוצאי יום טוב ראשון. חצות לילה. עם עיניים טרוטות חוזרת משפחת אדלר אל הבית. וחושך בעיניים. לא צריך להיות מומחים כדי להבין שהיו אנשים בבית. כל המיטות מלאות בחפצים. השולחנות עם כיסאות מעליהן, ולסיום, אחרי כל הבלגן, גם עשו איזו ספונג'ה לא ברורה. משל שלחו ילד קטן לעשות שטיפה.

המגירות נטפו מים, והברז לא עובד. אבא הולך לפתוח את הברז הראשי, ופרץ מים אדיר מימדים שוטף באחת את הדירה. מתברר שהיה פיצוץ בצינור הראשי, מים יצאו בפלגים מהדירה, האורח שישן בסוכה ראה את נחשול המים, וידע שזוהי העת לעשות מעשה. הוא קם באמצע הלילה, חיפש את הצינור הראשי, וסגר. לאחר מכן, ניסה את מזלו, ולחץ על הידית. הדלת נפתחה, הוא גרף מה שהיה יכול, למזער את הנזקים…

טוב שהסוכה שלנו היא סוכת 'חזון איש', כך יכולנו לתת את הסוכה. נו, מה היה קורה לו היה נמצא המפתח והיינו נועלים את הדירה?…

(משנתה של תורה)