"מה קרה לך אבא? איך לא הרגשת שמתפתח אצלך פצע? למה לא שמת לב?!", סבא ענה לה ואני עמדתי בצד ושמעתי בהתרגשות גדולה. הוא השיב לה בלחש מתוך ייסוריו האיומים: "חיהל'ה! חיהל'ה! ימים נוראים – לא הרגשתי. איך את חושבת שאני ארגיש דברים כאלה?!"

הרב ר' אהרון כהן שליט"א

חודש אלול הוא הזמן המסוגל לתיקון המעשים שעשינו כל השנה. וידוע מה שכתב הרה"ק 'בעל ההפלאה' זי"ע על המשנה (כתובות נז:) "נותנין לבתולה שנים עשר חודש", שרמזו לכך שנותנים לאדם את חודש אלול, שהוא מזל בתולה, כדי שיתקן בו את כל שנים עשר החודשים של השנה, שאם מתקנים בני ישראל את מעשיהם בחודש אלול, נחשב להם כאילו היו הצדיקים וטובים כל י"ב החודשים של השנה. ואל יטעה אדם את עצמו ויאמר: 'אין שום הכרח לנצל את ההזדמנות של חודש אלול, ומה לי למהר? הרי סמוך לראש השנה אשוב בתשובה'… לא ולא! שכן תשובה בהולה, הנעשית ללא שום הכנה של חודש אלול, אינה מקובלת! והראיה לכך נביא מהאמרה הבאה:

בספר 'ילקוט הגרשוני' מבאר באופן נפלא את דברי חז"ל (יומא פה): "ואומר מקווה ישראל ה', מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל" – על פי המובא בספר 'שער המלך' על הפסוק (בראשית ל"ג, י"ד): "'ואני אתנהלה לאיטי לרגל' הם ראשי תיבות 'אלול', ורמז לנו בזאת כך: אתחיל בחודש אלול לשוב בתשובה לאט לאט, לגודל המלאכה אשר לפני, כי בבת אחת לא אוכל לתקן כל מה שפגמתי, ולא אוכל לבנות בפעם אחת כל מה שהרסתי, אלא אני זקוק למשך זמן, כל חודש אלול, כדי לעשות בו הכנות לראש השנה ויום הכיפורים. ולפי דבריו, מי שאינו שם לב להזדמנות שיש לו לתקן את מעשיו בחודש אלול, ובא בפתע פתאום לעשות תשובה בראש השנה וביום הכיפורים ללא שום הכנה, ח"ו אין תקווה שתשובתו תתקבל".

וכעין זה מובא ברמב"ם (פ"א מהלכות מקוואות), לענין הטבילה, ש"הקופץ למקווה, הרי זה מגונה", כי הקפיצה בבת אחת, ללא ישוב הדעת, ללא כוונה להיטהר, וכן גם לעניין התשובה. ולזאת התכוון התנא כשאמר: "מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל", כלומר כשם שנכנסים להיטהר במקווה לאט לאט ובנחת, כך, באופן הזה, הקב"ה מטהר את ישראל, אם יעשו תשובה כל חודש אלול לאט לאט ובנחת ולא בקפיצה אחת, אז הקב"ה יטהר אותם בראש השנה וביום הכיפורים.

מסופר על הגאון ר' אליהו לופיאן זצוק"ל זיע"א, שיום הילולתו חל השבוע, כפי שמובא בספרו 'ר' אלה': אחד מבני הישיבה התארס בשעה טובה ומוצלחת. תוך כדי הסעודה השמיעו ראשי הישיבה בזה אחר זה דברי תורה בענייני דיומא 'בת פלוני לפלוני' ,'לעולם ישא אדם בת תלמיד חכם', 'ארבעים יום קודם יצירת הוולד' ועוד כהנה וכהנה. עד שנתבקש גם מר' אליהו לופיאן זצוק"ל לשאת את הדרשה.

קם הרב כשכולו חיל ורעדה, אצבעותיו ליפפו את זקנו, מצחו העלה קמטים קמטים, עיניו נתעצמו ונראו כבוכיות. עד שנשמע קולו המרטיט: "מורי ורבותי! עומדים אנו כבר במחצית השניה של חודש תמוז, לאחר תמוז יבוא עלינו לטובה חודש מנחם אב ואחריו, זכרו מורי ורבותי, אחריו ח-ו-ד-ש  א-ל-ו-ל!!

"ועכשיו רבותי, כשאלול אחר כותלנו, א-ל-ו-ל!  א-ל-ו-ל!

"מה לנו להרבות בדברים? לשם מה להשמיע דרשות?

"תשובה, מורי ורבותי, תשובה והתעוררות!"…

זו הייתה כל דרשתו בערב זה, יום האירוסין.

נכדו, ר' אברהם דב פינסקי, מספר, שחולשתו האחרונה של הסבא החלה שנתיים לפני הסתלקותו, מיד לאחר יום הכיפורים. בדרך כלל הוא חזר לירושלים יום-יומיים אחרי יום הכיפורים. "באותה שנה סבא שב מ'כפר החסידים' למחרת יום כיפור בפנים חיוורות. הוא התאונן על פצע כואב מאד בגופו. היה זה פצע שמתפתח הרבה פעמים אצל אנשים מבוגרים. הוא גנח מייסורים, דבר נדיר אצלו". מספר נכדו שאינו יכול לשכוח, איך שלאחר כמה ימים הקיזו ממנו כחצי ליטר מוגלה!

"אמי ע"ה טיפלה בו במסירות, ואט אט שככו כאביו, עד שנתרפא כליל. אך אז הבחינו לפתע שזיכרונו נפגם במקצת… ומאז נחלש. לגופו של דבר: באחד מאותם ימי הייסורים, התלוננה אמא לפניו בכאב ושאלה: 'אבא! הרי פצע כזה לא מופיע ביום אחד! מה קרה לך אבא? איך לא הרגשת שמתפתח אצלך פצע? למה לא שמת לב?!'. סבא ענה לה, ואני עמדתי בצד ושמעתי בהתרגשות גדולה. הוא השיב לה בלחש מתוך ייסוריו האיומים: 'חיהל'ה! חיהל'ה! ימים נוראים – לא הרגשתי. איך את חושבת שאני ארגיש דברים כאלה?!'"…

בעוד כשבועיים יקבע הקב"ה מה יהיה בכל רגע מחיינו:

שמחה, הצלחה, בריאות, אושר, נחת ועוד. הכל נקבע מחדש, אך האסון הגדול ביותר הוא, שהאדם נשאר שאנן ולא מתעורר, בעוד אש יום הדין הגדול מתקרבת

יה"ר שנזכה לחזור בתשובה, ונזכה יחד עם כל בית ישראל לשנה טובה, כתיבה וחתימה טובה!

לשליחת תגובות לכותב הטור הרב אהרון כהן, כתבו ל: בcohen012@gmail.com