"לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ" (דברים, כ"א, י"ד)
בקובץ אור הגנוז (אדר תשמ"ח שנה שניה), מספר הר"ר דוד ברדא שליט"א מעשה ששמע באלול תשל"ב מפיו של מהר"ר מאיר ועקנין זצ"ל, רבה של טבריה, "לפני כחמישים שנה כיהנתי כרב בעדת ארם צובא בניו יורק, ובכל שבת הייתי דורש להם מפרשת השבוע חידושים ורמזים, ואח"כ הייתי דורש להם מתוך הפרשה איזה דרש, רמז או סוד אודות שבת קודש.
בערב שבת אחת, היתה זו פרשת כי תצא, התיישבתי למצוא היכן טמונים בפרשה זו דינים או רעיונות על שבת קודש ולא מצאתי, והייתי בצער גדול שהעיקר חסר מן הדרשה. ביום שב"ק השכמתי קום כרגיל והקדמתי ללכת לביהכנ"ס, והנה סח לי השמש של ביהכ"נ על יהודי ידוע בביהכ"נ שהיה בבקר השבת השכם, בשוק הירקות כשהוא מביט אנה ואנה אם אין רואה וקנה בחטיפה מלפפונים ורץ הביתה, וכעת, סיים השמש, יידע הרב מה לעשות בנידון. ואני הצטערתי על חילול שבת קדשנו, ומאידך הייתי שמח וטוב לב, למה? כי ברגע שדיבר עמי השמש בלחישה צץ במוחי הזכרון שהלכה זו, שמקח וממכר אסור בשבת, אינה מדברי תורה אלא מדברי קבלה (עיין רמב"ם פכ"ד משבת הי"ב) ולכן מזלזלים בזה ההמון. אז עלה בדעתי למצוא סמל להלכה זו בפרשת השבוע, שנא' "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה", והנה האותיות שאחרי "אשר" הן אותיות "שבת", ואחרי "עניתה" יש אותיות "כסופא", וזהו רמז הכתוב "לא תתעמר" לעשות מקח וממכר (עי' אונקלוס) "בה"- בשבת קודש (גימ' 7), ומנין לנו שעוסק בשבת?
לזה אמר "תחת אשר" שאחרי אותיות "אשר" בא "שבת", ואחר אותיות "עניתה" בא "כסופא", כדאיתא בזוה"ק: "לית כסופא בעלמא יתיר ממחלל שבת בפרהסיא" (לא נמצא כן בלשון הזוהר, רק נמצא ענין זה, עי"ש בהערה). אחר קריאת התורה דרשתי לקהל מענין הפרשה, ואח"כ דברתי אליהם כדברים הנ"ל, ושמחתי לראות את אותו אדם שהיה מקשיב ושומע בתשומת לב ואמרת אני ללבי "והחי יתן אל לבו". (קב ונקי)