"וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ" (דברים ו', ט')
כתב הרמב"ם הל' מזוזה (פ"ה ה"ד) שאלו שכותבין מבפנים (המזוזה) שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות, הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה, אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם.
ובכסף משנה שם כתב שאמנם המזוזה שומרת על ביתו, אולם אין הכוונה בעשייתה לשמור הבית אלא צריך שיכוון לקיים מצות הקדוש ברוך הוא וממילא נמשך שתשמור הבית. ועיין בשו"ת חת"ס (אהע"ז ח"ב סי' צ'), שמ"מ מי שמכוון בקביעתה לקיים מצות עשה שציונו ה' וסובר שאין בזה אלא שמירה יוצא ידי חובה.
ומצינו בטור (יו"ד סי' רפ"ו) שמהר"מ מרוטנבורג קבע מזוזה לפתח בית מדרשו, ואומר שכשהיה ישן בו שינת הצהרים היה רוח רעה מבעתתו קודם שתקן בו מזוזה, ע"כ. וודאי שעשה כן משום ציווי ה', אלא שעניין הרוח רעה גרם לו לקבוע. ובשו"ת גינת ורדים (להג"ר אברהם בן מרדכי הלוי זצ"ל נפטר בשנת תע"ב, או"ח כלל ב סימן כח) כתב "שכשאינו מכוון לשם מצוה אלא שעושה אותה קרדום לחפור בהם ומניח מזוזה בפתחו לשמור את ביתו אין לו שמירה אלא סכין בעיניו ולא תמוש רעה מביתו". ובפשטות צ"ל שכוונת ה"גינת ורדים" היא כשאינו מכוון לשם מצוה כלל.
בתוי"ט עמ"ס כלים (פי"ז משנה ט"ז) כתב שבזמן המשנה היו אנשים שנשאו מזוזה עמהם וחשבו זה למצוה ושמירה. ובחי' "אנשי שם" על המשניות כתב שאם היו אנשים כאלה, טיפשים היו ודאי. ובשו"ת באר משה (ח"ב סי' צ"ו) כתב שבוודאי אין ריח מצוה בדבר, אבל גם איסור אין לומר ויותר טוב שלא לעשות, אבל הרשות בידו לעשות כן ואין גוערין בו ואין מוחין בו, ובשבט הלוי (ח"ב סי' קמט) כתב שאין דעתו לעשות מזה מסחר, ושמע שבאיטליא היה קלקול שהיו לוקחין המזוזות מהבתים ונשאו אותן אצלם לשמירה עד שנשתכח מצוות מזוזה.
(קב ונקי)