לסיפור המרטיט הבא היה עד הרה"ג רבי משה יעקב קנר שליט"א, שכתב אותו באידיש עבור ה'דאס אידישע ווארט', ומובא כאן בתרגום חופשי.
כדי להפנים טוב יותר את הסיפור הבא, עלינו להציג תחילה את האישיות שמאחוריה. הגה"ח רבי פנחס פיינשטאט זצ"ל, תושב טורונטו, קנדה, ובמקור יליד ביליץ', פולניה. בצעירותו כונה 'פנחס ביליצער' והוכר על ידי חבריו הגוראיים כמיוחד בתורתו וחסידותו, גבורת נפשו וטוב ליבו, בקיצור – א פארצייטישער חסיד [חסיד מימי קדם] שריד לעולם שנמחק שהקים מקרבו גיבורי רוח.
ד' סיון תשס"ט. רבי פנחס כבר קרוב לגיל 90. יומיים לפני חג השבועות מקבל מקורבו הרה"ג רבי משה יעקב קנר שליט"א עדכון טלפוני, שרבי פנחס אושפז באופן פתאומי בעקבות בעיה בלב. גם בלא הבעיה החדשה שצצה בלב כבר היה רבי פנחס מטופל בעניינים רפואיים, כולל שברים בגוף בעקבות נפילה שהתרחשה. הרב קנר התבקש לסור אליו לבית החולים מצויד בטלית ותפילין.
בהגיעו לבית החולים פגש את רבי פנחס במצב רוח מדוכדך, ממש שלא כפי דרכו. רבי פנחס התבונן בנכנס במבט כבוי וכמעט שלא דיבר. "הנה מגיע שבועות, מתן תורה, אקדמות, עשרת הדברות, ואני שוכב כאן, במרכז גויי רחוק מהכל". בחוץ שררה עננות כבדה שהתמזגה במצב רוחו.
הרב קנר לא מצא מילים לומר, ופשוט שתק. לא מצא איזשהו עידוד בהתבוננו בכל מה שעבר על רבי פנחס בחודשים האחרונים. רק משפט אחד בקע מפיו, וליבו בל עמו. "רבי פנחס, איננו יודעים איזו טובה יכולה לצמוח משהותנו פה!".
הרב קנר התכוון במשפט הזה לתועלת הרפואית שתצמח לרבי פנחס משהותו בבית החולים, שם יקבל טיפול רפואי שבעזרת השם יעמיד אותו על הרגליים. אך בשמים ייחסו למשפט הזה משמעות הרבה יותר עמוקה.
באותו חדר בבית החולים 'סאניברוק' היה מאושפז חולה לב נוסף, שכפי הנראה היה אמור להשתחרר כבר באותו יום. שום דבר בהתנהגותו של החולה לא גרם להרב קנר לחשוב שהחולה הנוסף הינו בן ברית, ובפרט שטורונטו הינה עיר שרובה עכו"ם. אמנם לפתע החל החולה לדבר איתם באידיש, ודיבוריו התגברו כאשר הבחין שרבי פנחס מניח תפילין.
"איך בין א איד", הודיע השכן החולה. "אני יהודי, קוראים לי מאיר מנדל, יליד 'שידלאווצה', ממשפחה גוראית. סבא שלי מצד אמי היה חסיד אוסטראווצה. לקראת הבר מצוה הוא לקח אותי לרבי יחזקאל"ע מאוסטראווצה זצ"ל הי"ד, שהניח לי תפילין בפעם הראשונה. זמן קצר לאחר מכן פרצה המלחמה…"
ההמשך היה מובן מאליו. הגלים הסוערים של אותה התקופה הובילו את הבחור הצעיר לתהום הפעורה, משם לא חזר מעולם. היהודי סיפר היכן הוא מתגורר, היה זה אזור שכמעט ולא מתגוררים בו יהודים, ומי בכלל מדבר על יהודים שומרי תורה ומצוות.
הטלפון צלצל. מאיר מנדל התפנה לענות. "מיסטר ביליצר", קרא בקול לזה שמעבר לקו, וסיפר לו שהוא כבר אמור להשתחרר היום. "אני יושב בחדר עם חולה יהודי חרדי שמישהו בא להניח לו תפילין", המשיך לספר.
'ביליצר… ביליצר…' השם הזה צלצל באוזניו של הרב קנר ממרחק של שנים רבות. 'איזה ביליצר אני מכיר? ואז הוא נזכר שלדודו ר' יונה שרייבר מאנטוורפן היה מכר בשם 'ביליצר' שהיגר מאנטוורפן לטורונטו לפני למעלה מארבעים שנה. אז אולי זה הוא ואולי זה מישהו אחר? יכולים להיות עשרות 'ביליצר' בעיר גדולה כטורונטו. ומה זה בכלל משנה? החליט להמר ולומר למאיר מנדל: "תאמר לביליצער שקרוב משפחתו של יונה שרייבר נמצא איתך כאן בחדר"…
היה זה הימור פרוע משהו, אך קולע. הביליצרים שמאחורי השפופרת התלהבו להיזכר בידידות הוותיקה עם ר' יונה, וכך הפך הרב קנר למעין יחסן בעיניו של מאיר מנדל.
בינתיים הסיר רבי פנחס את תפיליו, רמז לרב קנר ואמר: "היהודי הזה לבטח כמעט ולא הניח תפילין מאז הבר מצוה, אולי ננסה לשכנע אותו לקיים שוב את המצווה". הרב קנר הציע זאת למאיר מנדל, והוא דחה את ההצעה. "אני חייב לחשוב על זה, ואם אהיה מעוניין אודיע לך".
המשמעות הייתה ברורה. 'לא' החלטי, אם כי נימוסי. רבי פנחס, שעד לאחרונה שכב מדוכדך באפיסת כוחות, חזר לעצמו באחת. התיישב על מיטתו ואמר: "מאיר מנדל, זו הזדמנות. כאפט אריין – תחטפו אותה. גם בעולם המסחר, בביזנס, צריך לדעת לתפוס את המומנטום".
מאיר מנדל דחה שוב. "עכשיו אני לא יכול". רבי פנחס חזר עשרות שנים לאחור ושב להיות אותו פרח חסידי מתלהב. השמחה של מצוה בקעה מעיניו, אך חכמתו עמדה לו לנצור את האש בלבו פנימה ולא לכפות דבר על מאיר מנדל.
לבסוף התפרצה מפיו הלבה הרותחת, אך לא כלפי מאיר מנדל אלא כלפי הרב קנר. "משה, אם תצליח לפרוץ אצלו דרך להניח תפילין עכשיו, המלאכים בשמים ירקדו. משה, אנחנו מתקרבים לשבועות, יומיים לפני קבלת התורה. תפוס אותו בידיים שלך"…
אבל מה עושים? חשב לעצמו הרב קנר. הרי מאיר מנדל מתבצר בעמדתו בעקשנות. אך מצד שני יושב לו כאן חסיד ישיש ומביט בו בעיניים יוקדות ובורקות, ממתין לפעולה מצדו. "אל תיכנע, בשמים ממתינים לך. זו שעת הכושר, תפרוץ קדימה. אם לא עכשיו אימתי".
בימי השואה בגטו העיר הרבי מאוסטראווצה הי"ד לחסיד על שחדל מלהניח תפילין דרבנו תם. התנצל החסיד: "רבי, המצב כה נורא ואיום, אני חייב לצאת לעבודה ובקושי נותר לי מעט זמן להניח תפילין של רש"י". נאנח הרבי מעומק לבו ושאל: "אבל מה רבנו תם אשם בזה?"… אז מה היה אומר כעת הרבי מאוסטראווצה למאיר מנדל שלו, שלא הניח לא רש"י ולא רבנו תם במשך כשבעים שנה.
רגליו של הרב קנר נשאו אותו למיטתו של מאיר מנדל. התיישב לצדו ובמוחו הבריק רעיון. בשקט ובשפה האנגלית בדווקא, לחש למאיר מנדל: "שוכב כאן יהודי זקן מסובל בייסורים, ובשעה קשה. הוא חלוש וגם שבור נפשית. אתה, מאיר מנדל, יכול הרגע לעשות משהו כדי לחזק אותו. אם אתה לא מוכן להניח תפילין בתור יהודי, תניח תפילין בתור אדם. הרי את זה משיג גם שכלך ההומני. מאיר מנדל, ביכולתך לסייע לאדם חולה ושבור. מאיר מנדל, תניח תפילין".
עכשיו הוא הסכים. הוא מפשיל את שרוולו, והרב קנר מביט על זרועו. על היד הזו הניח הרבי הקדוש מאוסטראווצה הי"ד תפילין. הנשמה הזו תעתה במשך שבעים שנה פלוס בכל מיני תהומות, וכעת המקום מתחנן להניח עליו תפילין עוד פעם.
"אלמלא ראיתי בעיני", משחזר הרב קנר, "לא הייתי מאמין למחזה הבא. כל אימת שאני נזכר בו חולף בי רטט של התרגשות". מיד כאשר הניח לו הרב קנר תפילין ואמר עמו את הפסוק הראשון של קריאת שמע, נראה מאיר מנדל כביכול קיבל שוק חשמלי. הוא נזרק בכל אבריו והחל לזעוק בקול לא לו. פחד אלוקים. הנקודה היהודית שבקרבו הוצתה באחת, כאן בחדר החשוך בבית החולים סאניברוק.
"אה, אינכם יודעים מה עשיתם לי עכשיו. החזרתם לי את הילדות האבודה שלי. את מיין 'אלטע היים'. הכל חזר אלי. אבא, אמא, הזיידע'ס, השטיבל, הרבי מאוסטראווצה שהניח לי תפילין"…
ואז הוא פנה לרבי פנחס ואמר: "אני מודה לך, אני מודה לך מכל הלב על מה שעשית בשבילי עכשיו"… יותר הוא לא יכול היה לדבר. הוא ישב על המיטה ובכה בקול, והם, רבי פנחס והרב קנר התבוננו מהצד על המתרחש, כיצד המגע של התפילין חולל כזה מהפך בנפשו של יהודי. רבי פנחס שכב מהורהר, מחשבותיו שקועות בעולם אחר, מבטו נוקב, מרומם ועיניו זולגות דמעות.
"שתי נשמות מדור קדום היו מוכרחות להיפגש בדרך לא דרך, כדי שאחת תעניק תיקון לחברתה", מגדיר הרב קנר. "עד היום מצלצלת באוזניי הוראתו של רבי פנחס – 'אם תצליח לפרוץ אצלו דרך להניח תפילין עכשיו, המלאכים בשמים ירקדו'… ייתכן שהמלאכים למעלה אכן רקדו, אך כאן למטה בחדר של בית החולים סאניברוק כולם בכו. האטמוספירה בחדר הייתה טעונה, דחוסה, מעין האווירה בשעת 'אנו מתירין להתפלל עם…' שלפני כל נדרי.
"הרגשתי", מספר הרב קנר, "שאני חייב לצאת מן החדר ולהותיר את שניהם לבד, שהם שרידי האש ישוחחו ביניהם בשפה המוכרת רק להם, ושיחשבנו ביניהם חשבונו של עולם".
משפחתו של מאיר מנדל הגיעה באותה שעה לקחת אותו הביתה. הוא ביקש מהם לצאת מן החדר. כפי שרבי פנחס סיפר, לאחר מכן ניגש מאיר מנדל למיטתו, שניהם התבוננו האחד בתוך עיניו של השני, אף אחד לא דיבר. הם שתקו אחד לשני בשתיקה ארוכה ועמוקה שחזקה יותר מכל המילים שבעולם. לבסוף הודה שוב מאיר מנדל, התפרץ שוב בבכי והלך.
גלגלה ההשגחה, שמתוך מאות חדרי בית החולים סאניברוק, ומתוך אלפי החדרים בבתי החולים של טורונטו, יניחו תפילין זה לצד זה שני ישישים, חסיד גור ולצדו חסיד גור בדימוס. שכמה רגעים לפני יציאתו של האחרון מהמחלקה, יתקשר איזה ביליצר וייצור את הקשר הראשוני בין הרב קנר למאיר מנדל, ודקות לאחר מכן יעלה בראשו הרעיון המוזר כיצד לשכנע אותו להניח תפילין על היד עליה הניח תפילין הרבי הקדוש מאוסטראווצה הי"ד.
כעבור מחצית השנה, בי"ג חשון תש"ע, הסתלק רבי פנחס לעולם שכולו טוב, וכמה חודשים אחר כך נפטר גם מאיר מנדל.
(חיים ארבלי, מוסף שב"ק פרשת תרומה)