"יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים"
רוסיה הקפואה, כולה הפך לבן, חודש כסליו שנת תש"ס, השעות הקטנות של הלילה. ואני בתוך הגולה, נחתתי זה עתה אי שם על אדמת ניכר, בדרכי לבדיקת מפעל טרם הכשרתו, לברר דרכי אופני הכשרתו עבור משגיחי הכשרות הבאים אחרי. הקור היה אדיר, עצמותי דא לדא נקשו, ונראה כי בעוד רגעים יקפאו האנשים בתוך מעיליהם…
בשדה התעופה המתין לי בעל המפעל, לצד רכבו המחומם, ומייעץ לי לצאת כבר עכשיו לדרך ארוכה, ובכך להגיע למפעל לפנות בוקר. דרך צלחה ויוצאים… השעתיים הראשונות עברו בקלות, הכבישים שוממים, השלג נערם לגובה ללא רחמנות, ואנו מחליקים על השלג.
אך לפתע ללא שום הקדמה נדלקת נורה אדומה שהחלה לצפצף… הנהג המבוהל הסביר שמרוב הקור קפא הדלק – וללא דלק אנחנו תקועים פה, בלילה, בחושך, בכפור ורחוקים מהמפעל. בימים ההם במקומות ההם טרם נמצאו טלפונים בכדי להזעיק עזרה, והמצב בכי רע. אך הנהג הבהיר כי בסך הכל מדובר בנס גלוי, שהנה אנחנו ממש קרובים לכפר אשר על אם הדרך, נצעד קמעה נדפוק על אחד הדלתות ונקווה שיכניסו אותנו, אין ברירה.
צעדנו רגלית מכוסים בבגדינו ובכל בד אחר שהזדמן לידינו, מתקדמים בעצלתיים – כל פסיעה נראה כצעידת רחוב שלם – הקור מאיים והעצמות קופאות, אך בחסדי שמיים הגענו לכפר, ששלט בו כפור, עלטה וחשיכה גדולה, ומלבד ארובות הגגות הפולטות עשן החוצה – לא ראינו דבר. החשנו צעדנו לעבר הבקתה הראשונה שגילינו, דפקנו בחוזקה, ומשהבהרנו באמצעות שטר של 200 רובל כי כוונותינו אינן זדוניות, ובס"ה מבקשים אנו מחסה ומסתור, נענה בעה"ב לארח אותנו, ואף הרתיח לנו מים רותחים [ללא חשש כשרות] לחמם לבבות, היו אלו מים חמים על נפש קרה ועייפה, ועל כל לגימה ולגימה ברכתי בלבבי להחיות בהם נפש כל חי – ברוך חי העולמים.
המארח ששמע 'את כל התלאה אשר מצאתנו בדרך – וכי ירחק ממך המקום' ואין לנו מושג איך להגיע למפעל, הציע לנו כי הנה בקרבת מקום בכפר הסמוך לידו, גר מאן דהוא בעל משאית ישנה שקנה מהצבא הרוסי, והיא נוסעת על גז (שאינו קופא) וכך מחליקה על השלג ללא מאמץ, הוא ישמח – אחרי תשלום הוגן כמובן – לקחת אתכם למפעל, וההכרח לא יגונה כי ללא זה ניוותר תקועים לכמה ימים, עד שישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מים. הנהג ההוא אכן נענה בשמחה והגיע באמצע הלילה מהכפר הסמוך, לקחת אותנו במשאית הדומה יותר לטנק מלחמה. הנהג קידם את פנינו בחמימות, ביקש מראש את שכרו ומשהגיעו אלו לידיו העלה אותנו על משאיתו ונסע.
אותו נהג חפץ מן הסתם לקיים את המצווה בשלימות עם 'עבדו את ה' בשמחה' כדבעי, והדליק את הטייפ [שבימים ההם עדיין היה בנמצא כאלו…] על הדציבל הגבוה ביותר, בכדי שיישמע כדבעי ולא יובלע בקול המשאית האימתנית. אך מתברר שהייתה זו רק חצי צרה, הבעיה העיקרית הייתה שלא נשמעו שם לא למנצח בנגינות ואף לא ניגוני סקולען ודומיהן… המוזיקה צרמה בניגוני גויים זימרת הארץ, שלאו כל מוחא סביל דא.
הצעתי לו שבמקום הצלילים הרעשניים הלא מסודרים יש לי טייפ ובו ניגונים עליזים יהודיים, וודאי תשמח לשמוע אותם. הוא שלא הבין את ההבדל הסכים לנסות…
משהכניס והדליק את הטייפ והנה מיד נשמע 'יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים ופרצו חומות מגדלי וטימאו כל השמנים…' לא עברו רגעים מעטים, והנה אני רואה שהנהג עם המשאית יחד מקפצים ומרקדים בקולי קולות, עלי דרכים מושלגות בראש כל חוצות, יוונים יוונים נקבצו עלי…
"מהיכן אתה מכיר את השיר?", אני שואל אותו. במקום להשיב לי החזיר לי מנה אחת אפיים: "אמור לי מהיכן אתה מכיר שיר ערש זה, שעליו גדלתי כל הימים?… הלוא זה שיר 'מאמע לשון' שלי", הוא אומר לי. "אמי נהגה לשיר זאת תמיד לפני", ובטוח הוא שהיא היחידה מכל העולם שמכירה עדיין את השפה עתיקת היומין הזו…
והוא ממשיך בהתלהבות: "אמי כבר זקנה ועיוורת מאוד, וגרה כאן אתי בכפר הסמוך", וכאן הבן שואל האם תואיל בטובך לבוא לכמה דקות לשוחח עמה בשפה זו, היא לוודאי תשמח לגלות שהנה יש עוד אחד בעולם שמכיר את השפה.
אני כבר הבנתי את המוטל עלי, הסכמתי בחפץ לב והוא הניע את המשאית לכיוון בקתתה בקצה הכפר הקרוב.
הוא פותח את דלת הבית, ואני אחריו, ובקול רעש קורא: "קומי אמי, הבאתי לך אורח חשוב שיודע לדבר בשפה שלך". מקצה החדר אני שומע קול ענות חלושה, של אשה מבוגרת מאוד השואלת מי זה האורח הזה…
מששמעה שוב מבנה במה מדובר לא היה מאושר ממנה.
אשה גלמודה ואומללה, עיוורת ותשושה, אך דיבורה צלול והיא מקדמת אותי בברכת 'שלום עליכם', ואני משיב לה 'עליכם השלום' – בשפתה עתיקת יומין…
מרוב התרגשות פרצה בבכי, וסיפרה כי שבעים שנה לפני, והיא עדיין נערה צעירה אי שם ברחבי ליטא, והנה פרצה מלחמת העולם השנייה. היא ברחה ערירית בגפה לעמקי רוסיה, הגיעה לכפר נידח זה, הכירה פה את בעלה אשר גם הוא היה יהודי, התחתנו והיא הולידה את הבן הזה והתאלמנה, ושוב לא נשאה מעולם. מאז היא גרה כאן ביחד עם הבן.
בסוף, כששאלתי אותה למה נשארה אלמנה ומעולם לא התחנה שוב, צעקה ואמרה: "איך אתחתן? הלוא אנוכי יהודייה יחידה… יהודייה אשאר ויהודייה אמות, ולא אתחתן עם גוי!"…
משגיליתי כי בפניי נשמות קדושות וטהורות, שני גדיי צאן, פזורים בין העמים, יצרתי מיד קשר עם הקהילה היהודית אשר ברוסיה, כשבסופו של דבר הם עזבו את הכפר ועברו לגור בבית הקהילה היהודית. היא זכתה לעלות השמיימה כיהודייה, ובנה – נהג המשאית (שאכן המשיך עמנו עד המפעל) – זכה להקים בית נאמן בישראל.
כי לא ידח ממנו נידח
מעבר לאופן השגחה פרטית שעליה הרחבנו בעבר [פרשת לך לך] ש"מה' מצעדי גבר כוננו" 'ואשר בכל מקום בו תדרוך כף רגלו של אדם יש לו שם מטרה ושליחות' וכפי שהתברר לי מעבר לכל ספק, שוודאי כל התקלה אשר מצאתנו בדרך – היתה בכדי להאיר את החשיכה, להדליק את הנר ה' נשמת אדם אי שם בעמק הבכא.
מעבר לזה, יש כאן גם עניין הנבואה הכתובה (שמואל ב' יד יד) "לבלתי ידח ממנו נידח", סובבה ההשגחה העליונה, שיצא רב מכשיר לפעלו לקצה העולם, יתקע באמצע לילה אי שם עלי דרך, בסמיכות לכפר אשר בו גרות שתי הנשמות, בכדי להצילן ולהשיבן למקורם. כי לא יידח ממנו נידח.
א יידישע ניגון – ניגון יהודי
אך עוד יש ללמוד מן הכא, והוא, מעלת כח הניגון היהודי בכלל, וכח השמחה בפרט, שבכחם להציל נפשות, ועל ידם נגרמה הצלת הנשמות האבודות הללו.
ולעולם, תורת הנגינה והשמחה – תופסים מקום נכבד מאוד בעבודת ה', רבות סגולותיהם ומעלותיהם. בה נזכה לעבוד את ה' אלוקינו בשמחה ובטוב לבב, ולקיים בה את הפסוק 'עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה' וכך נזכה לקיים את המשך הכתוב "כי ה' הוא אלוקים הוא עשנו לו אנחנו עמו".
דוד המלך מגלה לנו איך נהפכים ל'חסידים' של הקב"ה – "שירו לה' שיר חדש תהילתו בקהל חסידים" ע"י הנגינה והשירה זוכים בנ"י להיות חסידים לפני השי"ת, "שכן חובת כל הייצורים להודות להלל ולשבח לפאר לרומם להדר ולנצח לברך לעלה ולקלס על כל דברי זמירות שירות ותשבחות".
ואיתא בזוה"ק (חיי שרה דף קכ"ג.) שהחיות של כל בריות שמים וארץ לעילא ולתתא, הוא בכח השירות ותשבחות לפני מי שאמר והיה העולם, זה החיות והקיום שלנו, לתת שירה למלכנו יוצרנו. ע"כ. וזה הוא "הבוחר בשירי זמרה" ואשר על זה לבד לאל ברוך – נעימות יתנו.
וזאת למודעי: כח הנגינה אינה נחלת שבט הלוי בלבד. על הדוכן בבית מקדשינו ותפארתנו שם עמדו בנבל וכינור בתוף ומחול בצלצלי שמע ותרועה. אלא 'הניגון' הוא הכח של כלל ישראל די בכל אתר ואתר "זמירות יאמרו ותשבחות ישמיעו למלך אל חי וקיים", בכך נזכה לקרב את עצמנו לאבינו שבשמים, להדליק את נר ה' נשמת אדם, להאיר את החשיכה למטה מעשרה טפחים, להכניס חיות בעצמות היבשות להיטיב את הנרות להיותם אור המאיר למשך כל השנה כולה.
הניגון, השירה וזמרה מעוררים את האדם לעבודת ה', עורו ישנים משנתכם, הקיצו מתרדמתכם, הניגון והשמחה מעוררים את הכיסופין והצימאון לדבר ה', והם כתריס בפני הקרירות, שנצליח להדליק את עצמנו בהתלהבות וחמימות, ולא חלילה כמצוות אנשים מלומדה, לא משנה באיזה מצב נמצא האדם גם בערבות רוסיה מלאות הכפור והקרירות – יש בכוחם להצילו מרדת שחת. וכפי שאומר הכתוב (מלכים ב' ג טו): "והיה כנגן המנגן [מיד] ותהי עליו יד ה'", שירגיש חיות ומתיקות.
מובא בתניא לפרש את דברי המשנה (שבת נא:) 'במה בהמה יוצאה וכו', כל בעלי השיר יוצאים בשיר' דהכי קאמר במה בהמה יוצאה – איך אפשר לצאת ולהינצל ממידות הבהמיות הכבדות והחומריות שבאדם? התשובה לכך: יוצאים בשיר ע"י ניגונה שירה וזמרה. ומחדש התניא, שלכן שרו הלווים בעת הקרבת הקרבנות בכדי להוציא ע"י השיר את האדם המקריב מהבהמיות שבתוכו שהוא זה שגרם לו לחטוא.
יוונים נקבצו עלי
כח זה של רינה ושמחה ומעלתה כי רבה – ידעו גם היוונים, בחכמתם השכילו להבין כי כחם של בנ"י הוא ה'עבדו את ה' בשמחה', ידעו גם ידעו רשעים הללו, שאם יצליחו להשבית את השמחה מישראל – כי אז חלילה כי גבר אויב. ומשכך ישבו על המדוכה כדת מה לעשות, איך לעקור מישראל כל זיק לשמחה של מצוה, עד שהגו רשעים הללו הגזרות המרושעות, לבטל מהם מילה וחודש ושבת, כיוון ששלושתם אלו כשמם כן הם: שמ"ח ר"ת שבת מילה חודש ג' מצוות הללו הם יסודי השמחה ולכן נעשים בשמחה, ולכשיבוטלו אלו תיבטל ממילא השמחה מאליהם, ובהכי יהיו חלילה ניתנין לעם אחר כמאה"כ 'תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה' כי אז יבואו עליך כל הקללות ה"י.
שלש גזירות הללו הרומזות בר"ת שמ"ח, מהווים יסוד השמחה, כאמור, וכדלהלן:
מילה – עליה הרי דרשו חז"ל (מגילה טז:) עה"פ "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון"- זו מילה. וכן אמרו על מצווה זו (שבת קל.) שעדיין עושים אותה בשמחה.
שבת – דכתיב (במדבר י י) "וביום שמחתכם", ועליה דרש רבי ישמעאל (במדרש ספרי): 'וביום שמחתכם אלו שבתות' והוסיף הבעל הטורים שתיבת שמחתכ"ם בגימטריא 'ביום השבת', ללמד שהשבת משמחת את האדם ויש לעשותה בשמחה ובטוב לבב, באתקינו סעודתא כחדוותא דמטרנותא. לא בכדי "ישמח משה במתנת חלקו" – השבת משמחת ומרוממת את האדם, "ישמחו במלכותך שומרי שבת".
חודש – ג"כ נלמדת מכתוב זה, דכתיב ביה "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם "וגו', לכולם יחד, שדין אחד לשלשתם, שהצד השווה שבהם הוא בשמחתכם.
ידעו היוונים הרשעים 'שאם שלש אלה לא יעשו לה ויצאו חינם אין כסף' – היינו שללא שמחה, הנובעת משלש אלה, ייצאו ישראל נקיים מעבודת ה', ללא שמירת תומ"צ ה"י, כבור שאין בו מים וכבמצולה שאין בה דגים.
והנה אמרו חז"ל (בראשית רבה ב ד) עה"פ (שם א ב): "והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום" – חושך זו מלכות יוון שהחשיכה את עיניהן של ישראל בגזירותיהן. וצ"ב: למה המשילו את היוונים דווקא לחושך? אך להאמור ניחא, כיון שאין חושך גדול יותר מהיעדר השמחה, אדם ללא שמחה זה החושך הגדול ביותר, וזהו מה שרצו היוונים להכניס בישראל. ולכן חושך זו מלכות יוון.
וכיון שהיוונים רצו להחשיך ע"י היעדר השמחה לכבות בה את נר ה' נשמת אדם, לכן התיקון והניצוח מלחמה הוא האור והשמחה, להדליק את נרות חנוכה להדליק את נר ה' נשמת האדם בשירה וזמרה, להודות ולהלל על הניסים ועל הנפלאות, לכן תיקנו בה שיר ורננים, כי בכך מגרשים את החושך ומאירים החשיכה למטה מי' טפחים, שלא יישאר מהחושך שריד ופליט.
"מעוז צור ישועתי לך נאה לשבח"
(קטעים מתוך שיחת גאב"ד חרדים)
1/774