הרוחות שבין יפו לאיסטנבול
מעשה במשלחת רבנים, שהופיעה לפני הצאר ניקלואי לצורך שתדלנות על הקהילה היהודית. תוך הדברים שאל אותם הצאר: "האם אתם נאמנים אלי?" השיבו כולם: "בודאי!". הוסיף הצאר ושאל: "הנה עתה אני במלחמה עם מלך צרפת, האם אתם מתפללים להצלחתי?". "בודאי!", השיבו כולם. "והיהודים בצרפת מתפללים להצלחת נפוליון?" – שאל הצאר. השיבו היהודים בהיסוס: "כן!". "אם כן", הקשה הצאר בארשת נצחון, "מה עושה הקב"ה, כאשר מגיעות אליו שתי תפילות סותרות של יהודי רוסיה ויהודי צרפת?". לרגע היתה דומיה, עד שהרב, ראש המשלחת, התעשת והשיב: "הנה בתפילה לשלום המלכות, שאומרים לאחר קריאת התורה, הנוסח הוא: 'הנותן בים דרך, הוא ידרוש שלום הקיסר יר"ה'. ויש להבין מדוע תפסו דוקא תואר זה של 'הנותן בים דרך', לגבי תפילה לשלום המלוכה?
"ברם, באמת כאשר ספינה יוצאת מאיסטנבול ליפו – מתפללים יורדי הספינה שישלח רוח לכיוון יפו. ובאותו יום ספינה יוצאת מיפו לאיסטנבול, ויושביה מבקשים שהקב"ה ישלח רוח לכיוון איסטנבול. מה עושה, כביכול, הקב"ה?
"אלא באמת עובדה היא שהכל מסתדר, אנשים נוסעים מיפו לאסטנבול ומאסטנבול ליפו. כך סדר העולם. וזה שאומרים להקב"ה 'הנותן בים דרך' – כשם שבים הוא נותן דרך, ומסתדר כביכול עם הרוחות הסותרות, כן יתן שלום לקיסר, ויסתדר עם התפילות הסותרות, לכאורה"…
על פי משל זה, אפשר להסביר את בקשת משה רבינו להעמיד מנהיג על ישראל בלשון (במדבר כ"ז, ט"ז) "יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה". ויש להבין משמעות הדבר, מה שמזכיר הלשון 'אלקי הרוחות' לגבי בקשת מנהיג.
מנהיג ומחנך צריך לעבוד כל הזמן עם רוחות סותרות. יש קהלים ומצבים שצריך לנהוג בתקיפות, ויש ציבורים שצריך לקרבם בעבותות אהבה. יש תלמידים שצריכים להתנהג איתם בדרכי נועם, עם רוך ואהבה גלויה. ויש שצריכים להיות כלפיהם תקיפים, ולתבוע ולדרוש מהם עוד ועוד, ולהעמיד גבולות ותגי מחירים ברורים. דבר זה שייך באווירה ובהנהגה הכללית, וכן בכל חניך בפרטות, יש מצבים וניגודים סותרים. וצריך לעבוד בעת ובעונה אחת עם כל הכלים והשיטות, והיד על הדופק, כל אחד לפי עניינו.
וזה שאומרים 'אלוקי הרוחות' שמנהיג עולמו ברוחות סותרות, והכל בא על מקומו בשלום, ימצא מנהיג שיכול להנהיג את הציבור ואת הפרט גם אם יש רוחות סותרות. לדעת לנווט את כל הספינות כל אחד לחוף מבטחים…
לסבול וללכת כנגד
ענין זה מרומז גם בהמשך, שהקב"ה אמר למשה: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ", וברש"י "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" – כאשר שאלת, שיוכל להלך 'כנגד' רוחו של כל אחד ואחד. ויש להבין, שהרי לעיל פירש רש"י – אלוקי הרוחות, שיהא 'סובל' כל אחד ואחד לפי דעתו. ויש להבין חילוק משמעות ב' הלשונות.
אלא באמת זה כוחו ותפקידו של מנהיג, לשלב את שני הדברים, להסכים לנטיות רוחו של כל אחד, ומאידך ללכת כנגדו, לייסרו ולהפוך תכונותיו, כלומר שילוב בין ההליכה לרוחו- לפי התכונות ושורש הנשמה, וההליכה כנגדו, ולגרום לשינוי. והחכם עיניו בראשו.
הצורך לעבוד במישורים ואופנים נוגדים, מרומז גם בהמשך דברי משה רבינו: "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם" ויש להבין מה משמעות הלשון והתפקיד לצאת ולבוא לפני הציבור?
אלא כאמור, תפקידו של מנהיג ציבור נחלק לשני מישורים: כלפי חוץ לייצג אותם, וכלפי פנים להתעסק בצרכיהם. שלמות המנהיג היא כאשר פועל בשני התחומים יחד, וזה מרומז בפסוק: "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם".
ומרומז בזה שכלפי שמיא צריך לצאת ללמד עליהם סנגוריא. וכלפי פנים לדרוש מהם יותר ויותר. וכן פירשו מה שנאמר כלפי המנהיג "כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ", פירוש הדימוי לשופר, שמצד אחד מסנגר על עם ישראל ומזכיר זכות אבות. ומצד שני תובע ומעורר לתשובה.
יש להוסיף מה דאיתא במדרש 'כל מי שמבקש צרכי ציבור כאילו בא בזרוע', כמו שרואים במשה שדיבר אל הקב"ה כביכול בלשון צווי ותביעה, "יִפְקֹד ה’ אֱלֹהֵי הָרוּחֹת" – כי בא לדרוש צרכי ציבור.
ומכאן הוראה שבעוד בעניינים פרטיים – בתחנונים ידבר רש, בעניינים ציבוריים צריך לעמוד באומץ לב ולדרוש בחזקה הן כלפי שמיא והן כלפי ארעא!
הרה"ק מוורקי זי"ע היה אומר: "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם", 'ער זאל אויסגיין פאר זיי'. שנפשו תצא מכלות הנפש של אהבה אליהם.
ב'שפת אמת' (ליקוטים) ביאר הלשון "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם", וז"ל: "כי המנהיג צריך מקודם לפנות הדרך, וצריך לעבור בכל המקומות הרעים ובכל המקומות הטובים, שלא יטעו הבאים אחריו וכענין מרגלים, וזה 'אשר יצא לפניהם' כמו שאיתא צא וכבוש הדרך לבניך".
עוד דרשו דהנה על הלשון 'אשר יבוא לפניהם' מציין המסורה את הפסוק (דברים י"ט, ה'): "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים", לרמז שהעבודה והעסקנות הפנימית, הריהי בבחינת 'לחטוב עצים' עמל מפרך ומיגע של שירות הציבור בנאמנות, מבלי לבחול בשום פעולה למענו.
קטר וקרונות
לסיום, נביא מה שביארו חסידים את הלשון "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" עפ"י מה שאמר ה'שפת אמת', שכוחו של רבי הוא כמו קטר רכבת, שע"י שאוצר ועוצר בקרבו את כל הכוחות, ומוציא אותם באופן הראוי, יש לו כח אדיר למשוך אחריו את כל הקרונות.
ומרומז זאת בפסוק "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" – שהרוח והכח שאצור בו, נותן לו כח למשוך אחריו את כולם.
רוח סערה דקדושה
ב'דרכי נועם' מבואר ענין בקשת "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ", דהנה כל מה שישראל נכשלו בחטא בנות מואב אינו מובן, איך ירדו לדרגה זו אחר כל מעלותיהם, כפי שראה אותם בלעם בנבואותיו?
אלא לעתים יש מצב של 'רוח סערה', של 'פחז עליו יצרו', שהוא כח טומאה שבא על האדם או על הכלל בתוקף עד שאין לו שליטה על זה.
וכנגד זה לא די בחיזוק שגרתי, אלא צריך להעמיד 'רוח סערה' של קדושה, המטלטלת את האדם וסוחפת עמו את כל הסובבים. וזה היה ענין פנחס: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם", שבא עם רוח סערה ועורר בעם ישראל את כח הקדושה, ובכך היפך את כל המציאות של כלל ישראל.
וזה שביקש משה רבינו: "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ", שיש לו כח להסעיר את עם ישראל כנגד כל הרוחות שבעולם.