בפרשת השבוע נאמר: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ", ואמרו חז"ל: "זו אזהרה לחנֵפים", כלומר איסור חנופה לעושי עוול. ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי מקרא זה עוסק באיסור לקחת כופר נפש עבור רוצח במקום להמיתו, כפי שניתן להבין מהפסוקים הקודמים. ועם זאת, יש מרבותינו הראשונים שכתבו שדרשה זו של חז"ל אינה להראות 'אסמכתא' בתורה לאיסור החנופה, אלא החנופה היא איסור גמור מן התורה.
בספר 'כלי יקר' מסביר מהי 'חנופת הארץ' האמורה בקשר לרוצח, ובהתאם לכך מסביר את הקשר לאיסור החנופה לבני אדם, וכיצד הוא נלמד מפסוק זה. ואלו הם דבריו: חנופה, פירושה נתינת דבר לגוף מסוים, אשר אינו ראוי לקבלו, ואותו גוף שב ונותן לו דבר מה. וזו היא חנופת הארץ – שהרוצח נותן לה את דם הנרצח לבולעו, והיא משיבה לו בכך שנותנת לו מקום להתגורר בו, ומוציאה את יבולה עבורו; וזו היא גם החנופה לבני אדם – שנותן לרשע הסכמה למעשיו, כדי למצוא חן בעיניו.
ועיקרו של איסור החנופה לבני אדם – השומע או רואה אדם העושה דבר בלתי הגון, ומחזק את ידיו. ואף אם אינו מסכים לדבריו בפירוש, אלא אך מראה לו פנים שוחקות, או מהנהן בראשו בהסכמה, וכדומה. וזאת, גם כשמדובר באדם שהוא חושש מפניו, כגון שבידו להזיק לו או לצערו. ואף כשיש חשש סכנה בדבר – נחלקו ראשונים אם רשאי להחניף, ובמשנה ברורה פסק כדעת המקילים; ויש שכתב שלא נחלקו בדבר, אלא במקרה של חשש ממשי לסכנה, מותר הדבר, ובמקרה של חשש רחוק אסור.
ואף מי שאינו מחזק את ידי עושה העוול, אך אינו מוחה בידו, עובר על איסור זה. אולם, נהגו להקל בכך כאשר קיים חשש נזק וסכנה לגוף או לממון.
וכן המשבח אדם רשע, בין בפניו בין שלא בפניו, אף שאינו מצדיק את מעשיו, אלא משבחו בשבחים כלליים – עובר על איסור חנופה, כיון שיש בכך משום הסכמה למעשיו. וכן מתן כבוד לרשע, איסור חמור הוא. אולם, מותר לספר בשבחו בדברים שאין להם קשר למעשיו הרעים, ואין בהם משום הסכמה למעשיו, כגון שאומר שרשע פלוני חכם בחכמה מסוימת, או שכוחו הפיזי רב.
ואף המשבח אדם במעלות שאין בו, אם כוונתו רק לשם חנופה – עובר על איסור חנופה, אך אם כוונתו לתועלת, כגון להרבות שלום ורֵעות, או לחזקו למען ילך בדרך ישרה – אין איסור בדבר.
[פתיחה לחפץ חיים, לאוין טז, ובמ"ח טז; ביאורים ומוספים דרשו, 89-92 ו־94]