בשעה שהש"ץ אומר את ברכת 'מודים', אומרים הקהל 'מודים דרבנן'. והסיבה שתיקנו חכמים נוסח מיוחד עבור הקהל דווקא בברכה זו היא, שדווקא ברכות הבקשה ניתנו להאמר על ידי שליח הציבור, כיון שדבר הגון הוא שהעבד יבקש בקשות מאדונו באמצעות שליח, אבל ההודאה לאדון אינה ראויה להעשות באמצעות שליח, ועל כן צריך כל אחד מהמתפללים לומר 'מודים' בעצמו, ואין די בשליח הציבור. ואף מי שלא התפלל עם הקהל חייב לומר עמהם מודים דרבנן, אולם העומד מחוץ לבית הכנסת אינו צריך לאומרו. [סעיף א; ביאורים ומוספים דרשו, 2]
בתחילת אמירת 'מודים דרבנן' יש לכרוע כפי שכורעים ב'מודים' שבתפילת 'שמונה עשרה'. ונחלקו הפוסקים בנוגע להמשך הברכה: לדעת הגר"א יש להזדקף באמירת שם ה', ואין צורך לשחות בסוף הברכה. לדעת המהרש"ל יש להזדקף מעט באמירת שם ה', ולאחר מכן לכרוע שוב בסוף הברכה; וכן לדעת השולחן ערוך ראוי לכרוע שנית בסוף הברכה, וכן נהגו כמה מגדולי אשכנז. ולדעת הרמ"א יש לכרוע בתחילת הברכה ולהמשיך בשחייה עד לסוף הברכה. [סעיף א, ס"ק ה, וביה"ל ד"ה ויש וד"ה הכל; ביאורים ומוספים דרשו, 7]
למנהג בני ספרד - נוסח הברכה האחרונה בתפילת שמונה עשרה אחיד בכל התפילות - 'שים שלום'; ולמנהג בני אשכנז אומרים נוסח זה רק בתפילות הראויות לברכת כהנים, דהיינו שחרית, מוסף, ומנחה של תענית ציבור, וביתר התפילות אומרים 'שלום רב'. ובארץ ישראל נהגו בני אשכנז לומר 'שים שלום' גם במנחה של שבת, משום שקוראים לפניה בתורה, ובנוסח זה נאמר: "באור פניך נתת לנו... תורת חיים". ולכל הדעות - אם אמר 'שים שלום' במקום 'שלום רב' או להיפך - יצא ידי חובתו. [סעיף ב וס"ק יב-יג; ביאורים ומוספים דרשו, 14]
