פרי שריסקוהו או מיעכוהו באופן שתואר הפרי וצורתו אינם ניכרים כלל - ברכתו 'שהכל'. ואם ברך 'העץ', או 'האדמה' - כפי הברכה המתאימה לפרי זה - יצא ידי חובה; אך אם לא מקובל כלל לאכול פרי זה בצורה זו, יתכן שלא יצא ידי חובה; ומאידך, אם בדרך כלל נאכל פרי זה בצורה זו, יש לברך 'העץ' או 'האדמה' לכתחילה. ואם מעורבות בָּרֶסֶק חתיכות מהפרי - נחלקו הפוסקים אם יברך על הפרי והרסק נפטר בכך מברכה, או שיברך תחילה 'שהכל' על הרסק, ולאחר מכן יברך על הפרי. ואם ניכרים מעט ברסק עצמו תואר הפרי וצורתו - יש לברך 'העץ' או 'האדמה'. [שו"ע ז, ומשנ"ב מ, מב, מג ו־מד; ביאורים ומספים דרשו, 48 ו־51]

על פי הכללים האמורים, הורו פוסקי זמננו לענין מִמְעָך תפוחי אדמה, המכונה 'פִּירֶה' - שאם מיעכוהו במועך ידני, ברכתו 'האדמה', אך אם ריסקוהו ב'בלנדר' עד שנעשה נוזלי, ברכתו 'שהכל'. ו'פירה אִינְסְטֶנְט' העשוי מאבקת תפוחי אדמה שמוסיפים לה מים - יש אומרים שברכתו 'שהכל', כיון שבהיותו אבקה איבד הפרי את תוארו, ויש אומרים שהפרי חוזר לקדמותו, וברכתו 'האדמה'. ולביבות או פשטידה ('קוגל') העשויות מתפוחי אדמה: יש אומרים שברכתן 'האדמה'; אך יש שכתב שכיון שנוצרה צורה מחודשת של מאפה ותבשיל - ברכתן 'שהכל', אלא אם כן ניכרות בתוכָן חתיכות הפרי. [ביאורים ומוספים דרשו, 45]

כל מיצי הפירות - למעֵט יין, מיץ ענבים ושמן זית - ברכתם 'שהכל', כיון שאינם נחשבים כחלק מהפרי. ואף הנוזל הנמצא בתוך הפרי ללא סחיטה - כגון הנוזל שבחלל המֶלוֹן - ברכתו 'שהכל', אך אם מברך על הפרי, אינו צריך לברך על נוזל זה בנפרד. ואם בֵּרך על מיץ 'העץ' או 'האדמה', לא יצא ידי חובתו; אולם, פירות שרובם עומדים לסחיטה ולא לאכילה, ויתכן אף כשרק חלק ניכר מהם עומד לסחיטה, וכגון לימון, תפוז ואשכולית - יתכן ויצא ידי חובתו בברכת 'העץ' או 'האדמה'; ובחלק מהם יתכן שאף לכתחילה יש לברך 'העץ' או 'האדמה'. [שו"ע ח, משנ"ב מה-מו, ושעה"צ נד; ביאורים ומוספים דרשו, 55-57; וראה עוד שם]