מעשה שהיה באחת מבתי הכנסיות, בכהן עם הארץ שבשעת חזרת הש"ץ יצא לחצר בית הכנסת, ישב שם ושתה קפה בחברת כמה ריקים ופוחזים. מאחר והיה הכהן היחיד, בלית ברירה לא התקיימה מצות נשיאת כפיים בחזרת הש"ץ. ומתי שב מיודענו להיכל בית הכנסת? בשעת הוצאת ספר תורה! כמובן, על מנת לקבל עליה,
וכאן עמד רב בית הכנסת שהבחין באיש והכריז: "אין כאן כהן, יעמוד ישראל במקום כהן!" "רק רגע" התרעם הכהן, "יש כאן כהן…" אולם הרב התעלם מדבריו. וכך הוה, ישראל עלה במקום הכהן. לאחר התפילה ליבו של הרב נקפו, 'שמא לא היה עלי להטיל עליו קנס כה חמור', 'שמא ביטלתי חלילה מצות עשה של "וקדשתו" – לפתוח ראשון ולברך ראשון…' על כן בא הרב ושואל" האם נהג כשורה או לא?
מעשה כעין זה כבר אירע לעולמים. היה זה בדורו של הגאון רבי שמואל ארנפלד זצ"ל, בעל ה'חתן סופר' (שו"ת או"ח סי' נ"ג) והעלה ה'חתן סופר' כי כאשר הכהן מסרב לישא כפיו בלא שום סיבה ובשאט נפש, רשאי המרא דאתרא או גבאי בית הכנסת לקנסו ולא ליתן לו עליית כהן אלא לקרוא לישראל תחתיו! וזאת מאחר שהוא עצמו מבזה קדושתו ולכן מונע עצמו מכבוד. ועל אף שציותנו התורה "וקדשתו" – לקרותו ראשון ולפתוח ראשון, מכל מקום מצוה זו היא רק משום כבודו של הכהן, וכיון שמבזה את הכהונה ואינו חפץ בה, הרי שמעשיו גורמים לו מניעת כבוד – וממילא אין אנו צריכים לכבדו! והוסיף לטעון בדרך נוספת, שמאחר ואנו מורידים אותו משום שלא קיים מצות לברך את ישראל, בפעולה זו עצמה אנו מראים לו כבוד וגדולה – שיקר הוא בעינינו ברכתו, מפני שהוא מזרע אהרון הכהן, ומחמת מעלתו הרמה אנו מונעים אותו מכבוד. וכדי שמכאן ואילך יברך אותנו, וחפצים אנו בברכתו, עושים אנו כל טצדקאות לקבל ברכתו. ונמצא אפוא, כי מניעת כבודו – זהו כבודו.
עם כל זה סיים ה'חתן סופר', לא סמך ליבי לבטל מצות עשה דאורייתא, שכן לאו בקל הוא לשקול בפלס ח"ו עבירה לשמה, אבל בכל זאת, בהיות שעל פי עיקר הדין כבוד התורה עדיף על כבוד הכהונה, ומן הדין ראוי היה להקדים תלמיד חכם לכהן, ורק בכדי שלא יבוא הציבור לידי מריבות ומדנים, תיקנו רבותינו שלעולם קורא הכהן ראשון מפני דרכי שלום, אולם, באופן זה ראוי לנהוג כעיקר הדין – להקדים ולהעלות לתורה תלמיד חכם במקום הכהן.
(והערב נא)