כד יתבין ישראל ועסקין בשמחת התורה, קודשא בריך הוא אומר לפמליא דיליה חזו בני חביבי דמשכחין בצערא דילהון ועסקין בחדוותא דילי.
מה בדיוק היה בשעות אלו למעלה בשמים, אין אנו יודעים. איך מתבטאת שמחה שכזו בעליונים, אין לנו מושג. אך מה שבטוח, שזה לא עוד יום ש'בשגרה'.
בשבוע שעבר ביום שני זה קרה. הייתי כבר בדרך למוקד המבחן של 'קניין ש"ס' למבחן החצי שנתי, מבחן הכולל בתוכו חומר לימוד ממסכת ברכות עד אמצע מסכת מנחות, כשבסך הכל מדובר על סך של 2250 דף! ובמילים: אלפיים מאתיים וחמישים דפי גמרא!
הפלאפון רטט בכיסי. "נו, כבר ראית את ספרי התורה?" היה זה ידידי ר' משה מצידו השני של הקו. מה? הגבתי, בודק בחשש האם הקליטה בסדר. "ראית כבר את ספרי התורה?" הפעם כבר באמת לא שתקתי. על אילו ספרי תורה אתה מדבר?! לא הבנתי. אולי הבעיה אצלי, שכחתי משהו?
"עכשיו ראיתי את המבחן של 'קניין ש"ס'", ענה בקול רוגש. אה, אני בדרך לשם, הגבתי, ממהר לראות את ספרי התורה החיים ועמלים.
מנסה להבליע את קול צעדי, נכנסתי לראות מקרוב את הררי הדפים המתמלאים ובוערים באש התורה. השקט המופתי ששרר בחדר השרה אווירת רצינות מתבקשת ויכולת ריכוז מותאמת.
צמוד לדלת ראיתיו. עיניו סגורות, שתי ידיו מתפלפלות בסיבובי אגודלים, מצחו הקמוט מראה על ריכוז הולך וגובר עד לנקודה האחרונה שבסוגיא. נעצרתי על עומדי. אברך שקוע בלימוד בבית המדרש, אפשר לראות ברוך ה' בכל עת, אבל מוח מאומץ העובר ובוחן בשברי דקות על עשרות דפי גמרא, מחשבן ומסכם את כל מהלך הסוגיא, את זה נדיר עדיין למצוא…
ואז זה פרץ. עיניו דולקות ולוהטות, רגליו מתיישבות בהרף עין, אצבעותיו תופסות בעט, ברגע כמימרא עינו לוכדת את השאלה האמורה, וברוח תזזית העט רצה על הנייר. באש כחולה על גבי דף לבן, נכתבת תמצית הסוגיא, המסתכמת במבחן דנן בשאלה בודדת. בהמשך זכיתי לראות מפעם לפעם בפרץ אש הקודש, אך לפי מספר הפעמים נראה היה שזה קורה רק בשאלות מקיפות הכוללות מסתמא סוגיות מורכבות המשתרעות על פני סכום דפים לא מבוטלים.
לא ברעש ה'. קול רחש לחש של מגע עטים המשרבטים וחורטים בדפים, נשמע בדממה מעוררת כבוד. אין כבוד כתורה. תוצאות של עמלות ושקיעות בתורה, שעות על גבי שעות המצטברות בסך לחודשים ושנים, נראות עוברות עתה דרך דיו כחול/שחור הנובע ומתייבש בדפים לבנים המתמלאים בצפיפות בדברי תורה המשמחים לב אנוש.
ואז הבחנתי במכרי ר' אברהם, יהודי מיוחד הראוי אולי לכתבה נפרדת. יהודי שברוך ה' זוכה כבר לראות בני ריבעים בשמחה ונחת, אך לענייננו מדובר ביהודי של פעם, כזה שבשנים האחרונות מוסיף לעצמו כסדר בכל תקופה עוד איזו שעת לימוד, עוד איזו חברותא, יהודי שסדר יומו מתפילה בכותיקין ועד שעות הלילה המאוחרות, מלא וגדוש בתורה. "מה זה?" שאל אותי בחינניות מקוצרת כדרכו.
מבחן על 2250 דפי גמרא, השבתי לו בלחש. "מה?" המשיך בהתרגשות גוברת, "הם נבחנו על 2250 דף?" לא, השבתי לו בלחישה, הם נבחנים עכשיו בפעם אחת על 2250 דפים! עיניו שהתלחלחו קמעא הבהירו לי שהוא קלט. הוא המשיך בהליכתו, מגביר לאיטו את הקצב עד הגיעו לסטנדר. עמידתו הכפופה רמזה לי, שהוא לא ניגש לתפילה מנחה…
לפעמים, רק יהודים שכבר עברו משהו ויותר בחייהם, הם אלו דקי-הרגש המבינים לנכון על גדלותם של דברים, עד היכן הם מגיעים, חשבתי לעצמי.
עודי עומד ומזין עיני במראה הטהור והזך, תורה בתפארתה ובגדולתה, ראיתיו מסתובב לאיטו. עיניו המצועפות מחדירות בקרבי את מה שלא הסביר הפה. אולי צעיר אנוכי מלקלוט את גודל המעמד, אך את שפת הדמעות מבין כל אחד.
"צריך לנצל את ההזדמנות", לוחש לי ידידי ר' משה, מושכני החוצה שלא להפריע חס וחלילה לאי מי מ'ספרי התורה החיים'. ידיד זה, הזוכה בעצמו זה שנים להיבחן כל חודש על הלימוד החודשי, מלחש לי באוזני: "זו עת רצון להתפלל על כל העניינים, בפרט להצלחה בתורה", כשפניו הלוהטות משלימות את מה שלא נאמר.
והנה מגיע גם ר' שלמה. בלב סוער 'זכה' גם הוא להתוודע ולגלות את הנעשה מתחת לאפו בלי ידיעתו. "אתה יודע, לאחרונה עם קריאת המאמרים על נבחני קניין ש"ס, הרגשתי ממש שאני מקנא…" נבוך לרגע מגילוי הלב הנדיר במחוזותינו, אך תיכף המשיך: "השנים זזות ואנו מתבגרים, צריך להתקדם בחיים…"
אחר רחשי לב שכאלו, הרשיתי לעצמי להיכנס שוב לראות וליהנות מהתמונה החיה של קבלת התורה בכתב ממש, מתאמץ לשאוב ולשאוף לקרבי את המחזה המרומם. ואז פגשתיו שוב. ר' אברהם עודנו עומד לפני תורת ה' ולומדיה. ניגשתי אליו, מחכה לשמוע ממנו איזושהי מילה. אך כשזו לא הגיעה, הפנמתי.
ישנם דברים שאי אפשר לבטא במילים…