הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', היה רגיל לומר לפני שהדליק נרות חנוכה: "אני מדליק נר חנוכה יחד עם אלפי יהודים כאן בארץ הקודש, בלונדון באמריקה ובשאר קצווי תבל, שמדליקים נרות חנוכה כדי לפרסם את הנס שעשה עימנו הקדוש ברוך הוא!". מהלך זה בצורת ההדלקה, מבוסס על דבריו הנפלאים של ה'סבא מקלם', מרן הגאון רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל, שהובא בכתביו (ענייני חנוכה, פרק 'פרסומא ניסא'), כי חובת פרסום הנס בראש ובראשונה נועדה עבור האדם עצמו, ובהדליקו הנרות עליו להתבונן ולהרגיש את גודל הנס, ולקבל על עצמו עול מלכות שמים ברצון ובשמחה, להכריז שהוא מאמין באלוקיו. בהמשך כותב שם ה'סבא' דברים מחרידים: "והמברך נר חנוכה כפשוטו ואינו מתבונן בצורת הדברים מה ישיב לשולחו?". ומוסיף לומר: "מה נאמר ומה נדבר, אני וכיוצא בי בני גילי לא קיימנו מימינו מצות חנוכה המרמז על פרסום הנס, היינו ההתבוננות של אמונה והשגחה!"
זוהי תכליתם של ימי החנוכה, להתבונן בגודל הנס שעשה עמנו בוראנו בימים ההם בזמן הזה, ומתוך התבוננות זו נגיע לאמונה איתנה בבוראנו, ונבוא להכיר בניסים הנסתרים שמלווים אותנו כסדר: "על ניסך שבכל יום עימנו, על נפלאותיך וטובותיך שבכל יום ערב ובוקר וצהרים", שזו תכלית בריאתנו ותכליתנו, ואין להקדוש ברוך הוא חפץ בנו זולת זאת.
מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, הנהיג בישיבתו ישיבת 'בית מדרש גבוה' לייקווד, להתפלל בימי החנוכה תפילת מנחה ארוכה, זאת על אף שבימות החול השגרתיים התפללו מנחה קצרה בקביעות, משום ביטול תורה. אך בחנוכה היה המנהג שונה, וזאת כדי שישמעו פעם נוספת 'על הנסים' בחזרת הש"ץ, ויהיה פרסומא ניסא.
בספר 'לקט רשימות' מובא שהגה"צ רבי נתן מאיר ויכטפויגל זצ"ל, משגיח ישיבת לייקווד, היה תובע את תלמידיו על כך, שההתבוננות בימי החנוכה אמורה לרומם את האדם באופן מיידי: "הרי נצחו את היוונים בניסים גלויים, מלכות יוון היתה בשעתו האמפריה הגדולה של הדור. כשמתבוננים בגודל הנס ומתפעלים ממנו הרי נפגשים עם בורא עולם! ובכל זאת", סנט המשגיח זצ"ל בתלמידיו בכאב, "אצלנו הכל נשאר כרגיל, וכי אחרי הדלקת נרות אנו קוראים 'קריאת שמע' אחרת? יש איזה שהוא שינוי בקבלת עול מלכות שמים שלנו?".
עוד מובא, שפעם הגיע מישהו ביום האחרון של חנוכה לשוחח עם הגה"צ רבי נתן מאיר ויכטפויגל זצ"ל, משגיח ישיבת לייקווד, בדברים של מה בכך. אמר לו המשגיח: "ברצוני לנצל את השעה האחרונה של חנוכה, לזכות לאורות של חנוכה!". איש צדיק וחסיד זה ידע לנכון את ערך הימים הללו, וחשש לאבד את הרגעים הנפלאים האחרונים שלהם.
מליצה חסידית נאה שמעתי פעם מהמשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, על דברי הגמרא (שבת כ"א, ב): "מַאִי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יוֹמֵי דְחַנוּכָּה תִּמְנַיָא אִינוּן, דלא לְמִסְפַּד בְּהוֹן וְדְלָא להתענות בְּהוֹן". כוונת הדברים בדרך צחות היא, כי היות וימי החנוכה חומקים עוברים תחת ידינו בצורה כה מהירה, מוטל עלינו להיזהר ולהישמר בתכלית הזהירות לא להפסידם, אחרת ניאלץ להספיד ולקונן על כך על שלא הספקנו לנצלם כראוי…
"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד"
נודעים דברי הרמב"ם (הלכות חנוכה ד', י"ב) שכתב: "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד. וצריך האדם להזהר בה כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק". ויש לדקדק בדברים שכתב, שמצות נר חנוכה חביבה היא עד מאד, והרי כל המצות חביבות הן! ומה החביבות היתירה שקיימת במצות חנוכה יותר מבשאר מצות?
הגאון רבי ישכר שלמה טיכטל זצ"ל הי"ד, בעל ה'משנה שכיר', תלמידו של הרבי בעל ה'מנחת אלעזר' ממונקטאש זצ"ל, אשר שבק חיים לכל חי בדרכו לאושויץ בסוף המלחמה, מסביר זאת באמצעות משל נפלא: משל לאב שהיה לו בן יחיד וחביב, שנולד לו לאחר שנות צפיה רבות. מטבע הדברים בן זה היה כל שמחתו וקניינו של האב, ובו תלה את כל תקוותיו, לא היה דבר חביב לו בעולמו יותר מבנו אהובו. תמיד הרבה לעקוב אחריו, להתבונן בהנהגותיו לדקדק אחר מעשיו. כשראה בו מדה טובה והגונה – שמח עד מאוד והתגאה בה, ואם חלילה ראה בו פגם כל שהוא בהנהגה, או מידה מגונה – היה עצב מאד
באחד הימים ראה הוא את בנו שרוי בשמחה יתירה, שאלו מה פשר השמחה? השיב הבן כי זה עתה הלך בשוק ופגש כמה אנשים רעים שביקשו להכותו, ובאופן פלאי ניצל מהם עוד לפני שהספיקו לבצע בו את זממם, ומחמת נס זה הרי הוא שמח ומאושר. כשמוע האב את הפרטים ניכרו בו אותות אושר ושמחה, ותחושות השתתפות כנים בשמחת בנו.
כעבור ימים אחדים שוב מצא האב את בנו צוהל ושמח, והפעם השמחה גדולה יותר מהפעם הקודמת, התעניין מדוע הוא שמח? השיב הבן שזה עתה שב מבית המדרש, לשם הלך כהרגלו להגות בתורה, לפתע באו כמה מידידיו לבית המדרש ,והחלו לשוחח עימו על דא ועל הא. בינתיים התבטל מתלמודו, והיות והכיר בערך התורה, התפלל בלחש לבורא עולם שיציל אותו מהם וביטולם. ואכן כאשר סיים להתפלל נכנסו לבית המדרש אנשים אחרים והתעסקו עימם, וכך ניצל מביטול תורה. "לכן אני כה מאושר ושמח", הפטיר הבן.
עתה כששמע האב את סיבת השמחה, חש אושר עילאי מאין כמותו, והודה לבוראו שזיכהו בבן רם המעלה, השמח בהצלתו מעוון ביטול תורה יותר מהצלתו מיסורי גוף. שמחה זו היתה לאב שמחה גדולה ועצומה יותר מהשמחה הראשונה, כי אכן זו היתה תקוותו כל הימים, שבנו יוסיף אומץ ויגדל בתורה ובעבודת השם כראוי, וכעת כשזכה לראות עולמו בחייו, כיצד בנו דבק בתורה ומכיר בערכה כראוי, חש שהתגשמה משאלת לבבו.
מסביר בעל ה'משנה שכיר', שבבחינה מסויימת דומה הנס של חנוכה למשל זה. עד נס חנוכה כל הנסים שעשה לנו הקדוש ברוך-הוא היו עוגן והצלה נגד יסורי הגוף, אובדן הגוף; כמו בנס מצרים, נס פורים ועוד, ואכן על כך שהצילנו מידיהם אנחנו מודים ומהללים לו, וגם מכך יש לו להקב"ה נחת רוח. אולם השמחה שנגרמת לקב"ה משמחת נס חנוכה, היא נחת גדולה וחביבה יותר, משום שנס זה היה הצלה רוחנית, כנגד היוונים שגזרו עלינו להפר את חוקי התורה ולבטל את קיום המצוות, עד שריחם ה' עלינו והצילנו בדרך נס ופלא. לכן כאשר אנו עושים זכר לנס זה, השמחה גדולה יותר מבשאר השמחות, והמצוה הזו חביבה היא אף יותר משאר המצוות. זה ניכר בעיקר בכך שאנו מדליקין נרות בחוצות, ומראים באמצעותם על שמחתנו היתירה.
מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, אמר פעם: "אנו מתפללים ואומרים: 'רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגויים'. והרי מקרא מפורש הוא 'לא תקום לא תיטור'? כיצד מבקשים אנו לעשות נקמה בגויים? אלא", אמר רבי מאיר בחדות, "כי מה שנאמר 'לעשות נקמה בגויים' הכוונה היא לנקמה מוסרית, כוחה יפה מנקמת דמים!".
אדם גדול האיר את עיני לתופעה מופלאה; הנה על ענייני חנוכה ישנם בקושי מספר דפים בודדים במסכת שבת, וכמה הלכות הקשורות אליה שנזכרו בעקיפין פעמים בודדות בתלמוד. אולם לעומת זאת אנו רואים אוצר עצום של ספרים, חידודים וחידושים, ובכל שנה ושנה נוספים עוד ועוד חיבורים נפלאים שמרחיבים מצוה זו, בדרוש, הלכה ואגדה.
אמר אותו אדם גדול: "זו הנקמה המוסרית שכלל ישראל יודעים לנקום בגויים, הם ביקשו 'להשכיחם תורתך' וה' מאיר את עינינו לגלות עוד ועוד את אור התורה. הם ביקשו למעט בשמחת המצוה 'להעבירם מחוקי רצונך', שיאבדו את הטעם החשק והשמחה בהן, מידי שנה כלל ישראל נוקם את נקמתו, בכך שמרבה להתעסק בשמחה ובחביבות במצוה שנתקנה לזכר נס זה".
זוהי אחת העבודות המתבקשות מאיתנו בימים אלו, להגביר את השמחה בלימוד התורה ובקיום המצוות, ולראות בקיומן זכות ואושר עילאי.
(מתוך הספר אוצרותיהם אמלא)