מה הוא רוצה ממני??? //עקיבא שצ'רנסקי

עקיבא שצ'רנסקי

מה רובי רוצה לקבל מאמא?

מכירים את התופעה שבה ילד, נקרא לו רובי,  הוא בעל אופי  'לקחן', וממולו  אמא שנכנעת לדרישותיו אבל בלב פנימה מרגישה דחיה עצומה כלפי הילד?

האם רגש הדחיה בגלל הלקחנות מתעורר דווקא מול הילדים? התשובה: בהחלט שלא, אמנם התמקדנו בילד הלקחן, אך רגש הדחיה הוא  מול כל אדם שמבקש מאיתנו בקשה, בצורה דורשת של 'כוחניות'.

תתארו לעצמכם, חבר ניגש אליכם וחושף בפניכן, שה' ישמור הוא נקלע לקשיים כלכליים המאיימים למוטט את ביתו ומשפחתו, ולכן הוא פונה אליכם בבקשה, אם תוכלו לעזור לו ולילדיו, וכמה שרק תוכלו זה יהיה לו לעזרה עצומה והוא מאוד מאוד מודה לכם על המאמץ.

זו אפשרות א'.

לעומת זאת אפשרות ב', שהוא מספר לכם בדיוק את אותו הסיפור, אבל בתוספת של דיבורי 'לקחנות'. במקום מלות 'בקשה', מלות 'דרישה'. "אתה יודע, אתה יש לך כסף, אבל אתה לא יודע מה זה שאין כסף. אתה חייב לעזור לי. אני חבר שלך כבר שנים… הסיפור פה זה לא בדיחה. אתה לא יכול לחמוק. אני יודע שיש לך אפשרויות. סיפרת לי פעם על המשכורת שלך"…

מה עכשיו עולה במחשבתכם?

הלו, רד לי מהווריד… מה אתה רוצה ממני ?

למה? מה השתנה? זה הרי בדיוק אותו עני שזקוק לעזרתכם?

ה'לקחנות'

הוא הולך איתי בכוח? מצמיד אותי לקיר? אין על מה לדבר!

***

אז מה יעצור את מחול השדים המאיים שבין אמא לרובי?

התשובה היא, כמה פשוטה: הזדהות!

כן. זה הכל. להזדהות עם הרצון העצום של רובי לביסלי.

נחזור רגע למחזה המוכר: רצפת המטבח, שם רובי שרוע בפישוט ידיים ורגליים, וננסה להיכנס למוחו.

בכל הדיאלוג עם אמא, רובי לא שמע פעם אחת מילה של הזדהות "כן רובי, אני מאוד מבינה אותך שאתה רוצה ביסלי, אתה כל כך צודק".

רובי הוא הרי ילד. ילד בן חמש. כשילד בן חמש 'נדלק' על ביסלי בטעם גריל, הלוגיקה ממנו והלאה. הוא לא מבין עכשיו, מה הקשר בין הביסלי שהוא רוצה עכשיו, לשבת שתהיה בעוד שלושה ימים, והוא גם לא מבין את המשפט "מה פתאום ביסלי באמצע החיים" בטח ביסלי באמצע החיים, מתי אם לא באמצע החיים?…

ברגע שרובי ירגיש שמבינים אותו, שמזדהים עם הצורך האדיר שלו לביסלי, מאותו רגע 'לקחנותו' של רובי תיעלם פלאים.

(שימו לב: איך הכוונה ב'הזדהות' למשהו מעשי. בטח לא שניתן לו את הביסלי. 'הזדהות' זה משהו בלב שלנו. להכרה ברעב של רובי אל הביסלי, ולהראות לו את ההזדהות שלנו עמו).

 

***

ישאלו השואלים: אבל  עצם ה'לקחנות' שלו מעוררת בנו דחיה?

עם ההכרה שלנו בכך שילד 'לקחן'- הוא בעצם ילד רעב, זה לבד יוריד לנו את 'מפלס' הדחיה לאפס. לשם המחשה ניקח את הסיפור עם החבר שנקלע למצוקה כלכלית כשהוא מגיע אלינו בטון של לקחנות. אני יודע שיש לך… אתה חייב לעזור…סיפרת לי כל המשכורת שלך וכו' וכו'… מה שקרה הוא רק, שבזווית העין אתם מבחינים בשני גברתנים מהסוג שלא הייתם רוצים לפגוש ברחוב צדדי כלשהוא, כשהם עוקבים חזק אחרי החבר, ומבין בתרי שפתותיו של החבר אתם מבינים, שאלה שני חבר'ה מהשוק שלא שחור ולא לבן, ושהם באו 'לסגור איתו חשבון'. מה שיקרה לכם אז, שפתאום יתעורר אצלכם רגש של רחמים וחמלה על החבר. למה?

כי אתם רואים פה במוחש את המצוקה!

פתאום אנחנו מבינים, שטון הדיבור שלו מבטא את המצב הנורא והאיום אליו הוא נקלע.

גם רובי הוא לא 'לקחן' בעצם, הוא לא סתם נהנה להציק ולעצבן. משהו חסר לו. הוא בפאניקה שאף אחד לא מבין מה חסר לו. כשנכיר  את החוסר ונזדהה עם המצוקה של רובי באמפתיה מתבקשת, הכוחנות תתפוגג מאליה.

***

מה יקרה לרובי אם הוא לא יקבל 'אישורים' לעוצמות שלו? איזה 'רובי' נפגוש כמבוגר, אחרי שבילדותו אמא שלו 'השתיקה' את מאוויו, כל כך? אלו אמנם שאלות טובות, אך עליהם יש וודאי לדון במאמר נפרד.

(מתוך המודיע יום שלישי כ"ג אייר תשע"ט)