הרב בנימין בירנצוייג שליט"א
אדם שנכשל בגזלה, האם יכול להשיב הממון לחשבון הבנק של הנגזל בלא להודיעו?
בערב יום הכיפורים, מחוייב כל אדם לפייס את חברו על כל דבר שפגע בו, שעל עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו.
והביא המשנה ברורה (סימן תרו ס"ק א), שבודאי צריך האדם לתקן את כל ענייני הממון שיש בינו לחברו, אם גזל או הונאה, שהרי כבר אמרו חז"ל ש'גזל מקטרג בראש'.
שאלה מעניינת נשאלה: אדם המתבייש מאד במעשהו, האם יכול להחזיר את הגזלה לנגזל מבלי להודיעו על כך, וכגון ע"י הפקדת הממון בחשבון הבנק של הנגזל מבלי להודיעו או במכתב וכדו'.
ה'פלא יועץ' (ערך תשובה) כתב שאם הנגזל לא ידע מהגזלה, ולא היה לו צער מכך, אפשר לעשות כן ואין צריך להודיעו וכן אין צריך לפייסו בשביל ענין התשובה. וכן פסק הגר"מ פינשטיין (אג"מ חו"מ ח"א סימן פח אות טו) שאפשר לשלוח הממון הגזול בדואר, בלא לפרט לשם מה הוא שולח לו. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש ח"ג פ"כ אות ח).
אכן, ה'כף החיים' (ס"ק ז) הביא שבשו"ת 'שאילות שמואל' (סי' מא) הסתפק בדבר, והביא מה'פתחי תשובה' שכתב שמ"מ צריך לפייסו על כך שמנע ממנו רווח ממון, בזמן שהממון לא היה אצלו [וכמו שאמרו בירושלמי שמי שביטל כיסו של חברו יש לו תרעומת עליו].
האם ירד המן במדבר פי שניים בערב יום הכיפורים כמו בכל ערב שבת, ומה הנפק"מ להלכה?
בהיות בני ישראל במדבר, היה יורד בכל ערב שבת פי שניים מן, כדי שיספיק ליום שישי ולשבת, ומצאנו מחלוקת מה היה בערב יום הכיפורים, האם גם ירד פי שניים מן, או שבגלל שזהו זמן תענית לא הוצרכו למן פי שניים?
מחלוקת זו הובאה לגבי דין חולה ביום הכיפורים שהותר לו לאכול, האם מחוייב לקיים דין 'לחם משנה'? המג"א (ס"ק י) כתב בשם ה'כנסת הגדולה', שצריך לבצוע על לחם משנה לאוכל בהיתר ביום הכיפורים, אבל הוא נחלק וסבר שאין צורך בזה, כי לא תקנו חכמים דין 'לחם משנה' ביום כיפור. ובטעם הדבר שלא תקנו 'לחם משנה' ביום הכיפורים, כתב ה'מחצית השקל' (שם) שלחם משנה הוא זכר למן שהיה יורד פי שניים בערב שבת, ובערב יום הכיפורים לא ירד המן פי שניים, כי לא הוצרכו למן מפני התענית [וגם אם ירד פי שנים עבור החולים או הקטנים, לא תקנו מחמת זה 'דין לחם משנה']. ובליקוטי 'חבר בן חיים' (ילקוט מפרשים, שו"ע הוצאת מכון ירושלים) כתב שאף שירד המן בערב יום הכיפורים לצורך מוצאי התענית, כיון שלא ירד לצורך היום עצמו, לא תקנו בו דין 'לחם משנה'.
אכן, ב'כף החיים' (ס"ק ס) כתב בשם היעב"ץ, שלמעשה אם יש לו שתי ככרות, נכון לבצוע עליהן, וכן כתב ה'מטה אפרים' (סי"ז) שיעשה כן אם אין לו טורח בזה.
מה היתה הסיבה שהביאה את מרן הגר"י מסלנט זצוק"ל, להכריז ברבים לקהל מרעיתו לאכול ביום הכיפורים, והאם התיר גם לעצמו?
בדיני אסור אכילה ושתיה ביום הכיפורים, נאמר היתר מיוחד לחולה שיש בו סכנה, שחייב לאכול ואסור לו לצום כמבואר בדיני חולה ביום הכיפורים (סימן תריח).
נדון מעניין מאד מביא ה'ביאור הלכה' (שם ד"ה חולה שצריך לאכול) לעניין זמן של מגיפה שיש בו סכנה גדולה לכל הציבור [וכמו שהיה מצוי בזמנים עברו, שהיו מגפות קשות כמו מחלת ה'חולירע', שהיתה מתפשטת מהר והיה סכנה גדולה לכל הציבור], שמפאת הסכנה חייבים כולם לאכול ולשתות ויש סכנה לצום. והביא הביה"ל (שם) כמה מגדולי האחרונים שדנו בדבר זה, ומהם החתם סופר שכתב, שאם הרופאים באותו זמן קבעו שאסור לבריאים לצום, אז מותר להם לשתות לשיעורים, וגם בזה יזהרו שלא ליהנות מהשתיה, ורק לשתות הנצרך כגון קפה או תה בלא סוכר וחלב. והביא גם דעת ה'ראשית ביכורים' (לבעל החשק לשלמה), שחלק ואסר על הציבור לאכול, וטעמו שכבר ראינו שהתענו רבים בשעת מגיפה ולא אירע להם דבר.
עדות נוספת על הגר"י סלנט, שהיתה בזמנו מגיפה והיה חשש לשלום הציבור, מביאים ה'אלף המגן' וכן בשו"ת 'אגרות משה' (או"ח ח"ג סימן צא) שהתיר לכל בני עירו לאכול, כי עלולים להידבק במחלה יותר כאשר שרויים בצום. ולענין האם הגר"י סלנט עצמו אכל באותו יום כיפור, נחלקו השמועות, הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה יוה"כ פ"ה הע' 58) הביא בשם הגר"א לופיאן שהגרי"ס עצמו לא אכל ביום הכיפורים ההוא, אולם בספר 'מקור ברוך' (לבעל התורה תמימה ח"ב פי"א) כתב שהגרי"ס עצמו עלה לבמה באותו יום כיפור, וקידש ואכל, וכן העיד בנו של הגרי"ס (הובא בספר תנועת המוסר עמוד 160 הערה 8).
מדוע יש להזדרז לשלם את 'מעות יזכור' שנדר לעילוי נשמה?
נהגו לנדור צדקות ביום הכיפורים בעד המתים, כך פסק השו"ע בהלכות יום הכיפורים (סימן תרכא סעיף ו), והטעם ביאר הרמ"א (שם) הוא משום שגם למתים יש כפרה.
ובטעם הדבר שמועיל לנדור צדקה עבור המתים לכפר עליהם, כתב המשנ"ב (שם ס"ק יט) שהוא משום שאומרים שאילו היה חי היה נותן גם כן צדקה, ואפילו אם היה עני, אומרים שהיה טהור לב ורוצה ליתן, וזה כבר מועיל בשבילו [אכן אם המת היה רשע, כתב המשנ"ב שם שלא מועיל ליתן בשבילו].
וצדקה זו שנדר עבור המתים, כתב ה'שערי חיים' (על השערי אפרים שער י ס"ק לח) שחייב לזכור לשלמה, וטעם הדבר הביא מה'קב הישר' (פרק פו) שאם לא ח"ו, עלול שתיהפך הנשמה שנדר בעבורה למקטרג עליו. והוסיף בשם ה'תרומת הדשן', שנהג שביום שלמחרת לא טעם כלום עד ששילם את מה שנדר עבור הנשמות. וב'דרכי חיים ושלום' (אות תקו) כתב, שמיד במוצאי יום טוב, שילם לצדקה מה שנדר.