הרב בנימין גולד
"זֶה קֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹקֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" (שמות ט"ו, ב')
מבט חדש ומעניין מגלה לנו מרנא החתם סופר זיע"א בביאור פסוק זה, וזה תוכן דבריו הקדושים:
בתולדות אהרון, מביא על המילים "זה קלי ואנוהו" – ואבנה לו בית המקדש, כמאמר הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ומבאר החתם סופר, שהבטחה זו של הקב"ה "ושכנתי בתוכם", היא דוקא אם ישראל עושים רצונו יתברך, שאז משרה שכינתו בתוכם, אבל אם אין עושים רצונו, הגם שבשביל זכות וברית אבות לא יעזבנו, אבל הוא מגביה עצמו מאתנו, כעין שאמרו בגמרא (ראש השנה לא, א): 'עשר מסעות נסעה שכינה בגלל חטאי עם ישראל, וככל שחטאו יותר הלכה גולה אחר גולה רחוק רחוק מהם, עד שהגיעה בסוף לרקיע' [בהסתר פנים גדול].
וזה ביאור הפסוק "זה קלי" – שאם אני מקשר עצמי להקב"ה בזכות מעשי הטובים, אז "ואנוהו" – אבנה לו בזה בית המקדש שישרה שכינתו בתוכנו. אך אם "אלוקי אבי" – כל התקשרותי להקב"ה זה רק בזכות מעשי אבותי ואני ממשיך בחטאי, וכל מבטחי בו שבזכות אבות יגן עלי [וכדברי רש"י על פסוק זה 'לא אני תחילת הקדושה, אלא מוחזקת היא לי מאבותי'], אז "וארוממנהו" – אני גורם בחטאי, שהשכינה מגביהה עצמה גבוה מעל גבוה עד לרקיע ולהסתר פנים רח"ל.
נורא למתבונן! יש ששמים מבטחם ב'זכות אבות', והם לעצמם ימשיכו בחיי ריקנות, הבל ובילוי, וליבם שליו בקרבם, כי זכות אבות תגן עליהם, ויש להם לדעת, מגלה לנו מרנא החתם סופר, כי מי שתולה כל מבטחו ב'זכות אבות', ואינו מקריב משל עצמו כלום להקב"ה – גורם בזה לריחוק השכינה ממנו רח"ל, ורק אם יתנהג האדם לעצמו כאילו אין לו זכות אבות, בריבוי תורה ומעשים טובים, אז בודאי שזכות אבות תגן עליו ותועיל לו עד מאד!
מרגלא בפומיא דמרן בעל החידושי הרי"ם זיע"א, לאחד שבא בפניו וגולל לו את זכות אבותיו ויחוסו הגדול. אמר לו החידושי הרי"ם: "אומרים אנו בתפילה 'אלוקינו ואלוקי אבותינו', כשבאים לבקש רחמים מהקב"ה, באים דבר ראשון בזכות עצמנו 'אלוקינו', ורק אחרי זה בזכות אבות 'ואלוקי אבותינו', זה בלי זה אינו כלום!"
***
מסופר על מרנא רבי חיים מוולוז'ין זיע"א, שבתקופתו היתה רווחת אגדה בין יהודי ליטא, בדבר שלשה תלמידים שלמדו בישיבת וולוז'ין. תלמידים אלו היו מהמיוחדים מבין תלמידי הישיבה, והתבלטו בכשרונותיהם המופלאים. האחד היה מיוחס, נצר למשפחה שמנתה שבעה דורות רבנים בזה אחר זה, השני היה מוכתר בנימוסים ומחונן במידות טובות ומושלם בהנהגתו, ואילו השלישי היה חריף, ובנוסף לזה שקדן עצום ועמל בכל כוחו בתורה.
באותם ימים, נשבה לה בכל עוזה רוח ההשכלה, והפילה חללים רבים בקרב בחורי ישראל. אף לתוככי היכלי הישיבות הקדושות הצליחה רוח ההשכלה לחדור ולקטוף מיושבי בית המדרש.
שלושת התלמידים הללו, מבחירי ישיבת וולוז'ין, נמשכו אחר רוח ההשכלה הברלינאית, וביום מן הימים עזבו את הישיבה ויצאו לתרבות רעה.
צער רב הצטער עליהם ראש הישיבה ר' חיים. דמעות רבות הזיל על אובדנם, ונפשו מיאנה להנחם על טרגדיה גדולה זו! והנה, לילה אחד, נראה אליו בחלום רבו הגדול רבי אליהו מוילנא, והוא אומר לו: 'כזאת וכזאת תאכל חרב ההשכלה, זכות אבות לא תעמוד למי שנפל בפח הכפירה, שהרי כל בני ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, גם המידות הטובות אינן משמשות תריס בפני הפורענות שכן מידות טובות אינן מיוחדות לישראל בלבד, רק זכות התורה לבדה תעמוד לו ליהודי שלא תכרת נפשו מישראל.
כל מי שלמד פעם תורה לשמה, כל מי שטעם מתיקותה של תורה, כל מי שספג לתוכו את ריח התורה, מובטחני שהתורה תעמוד לו להגן עליו ולהציל את נפשו מרדת שחת. אין התורה מניחה ליהודי לכפור באלוקיו ולהדבק לעם אחר'. ר' חיים התעורר בהתפעמות מחלומו, וזכר והפנים את דברי רבו ביודעו כי דבריו יקומו ויעמדו.
עברו שנים רבות. ר' חיים חקר ודרש מה עלה בגורלם של שלושת תלמידיו אלו, ונודע לו, כי התלמיד הראשון היחסן, שכח את יחוסו ותפארת משפחתו, והתבולל בעמי הארץ. התלמיד השני שהצטיין בנימוסיו, התמסר לחכמת הפילוסופיה ודעתו נתבלבלה עליו, עד שהמיר דתו והיה דורש דרשות של דופי. ואילו השלישי, המתמיד השקדן, לאחר שנכנס לאוניברסיטה בהיותו בעל מוח חריף ושקדן, עשה חיל בלימודים הכלליים ויצא שמו לתהילה, וכל המלומדים השכימו לפתחו, עד שלבסוף רצו למנותו לפרופסור באוניברסיטה המלכותית.
סופו של הבחור השלישי היה, שנדרש להמיר את דתו, כדי לקבל את המשרה הרמה שבדרך כלל לא ניתנה ליהודי. אך אז ניצת עמוק בלבו הניצוץ היהודי, והוא התחמק מידי פעם בפעם מבקשתם. כאשר גבר עליו הלחץ ביקש ארכה של שלושה ימים… לאחר מחשבה עמוקה החליט לוותר על הכבוד הגדול, כי כזו לא תהיה! יהודי הוא וכך ישאר!! הוא נמלט ממקומו על מנת לעלות לארץ ישראל. בדרכו החליט לסור לוולוז'ין, מקום גדילתו וצמיחתו, להקביל את פני רבו לשעבר, ולקבל את ברכתו לחזרתו לדרך החיים.
מרנא ר' חיים, שכבר שמע על השינוי שחל בו, עלז מאד לקראתו וחיבקו בזרועותיו. לאחר שסיפר התלמיד לרבו את כל מאורעותיו, מאז עזב את הישיבה והשתלשלות הדברים שהביאוהו הלום, שאלו ר' חיים: "בני, מי הצילך מן התהום העמוקה של ההשכלה הארורה?"
השיב התלמיד: "נזדמן לי לעבור בעיר מגורי באישון לילה, הרחובות היו בחשיכה ורק מבית אחד בקע אור חלש של נרות. התקרבתי לבית, נצמדתי לחלון, ואז אני שומע קול של לימוד תורה בניגון של ערגה ועצב. רותקתי למקומי והקשבתי. צלילי התוגה הדהדו באזני, והצטיירו בדמיוני כאילו התורה בוכה על שנטשתיה, והנני עומד על סף הכחש והבגידה בה… אותה שעה נתעוררו בי הרהורי תשובה וכך הגעתי עד הלום!"
מילה במילה התקיימה נבואתו של רבו הגאון מוילנא, ששום 'זכות אבות' לא תעמוד לאדם ביום רעה, אם לא יאסוף לעצמו גם זכויות, ורק מי שטעם טעם של תורה, יש לו מגן מפני הפורענויות, וסופו שתורתו תעמוד לו כתריס בפני כל רוחות רעות וזרות.