סיפר הגאון רבי יצחק ישעיה וייס מעשה שנמסר ע"י זקנו אבי אביו, הגרא"צ ווייס זצ"ל אבד"ק נוה אחיעזר, אותו שמע מבעל המעשה, אחד מחסידי מרן מהרי"ד מבעלזא. אותו חסיד ראה אצל אחד הפריצים שגידל מלפפונים בגן הבוטני שלו, וביקש להגיש מלפפון כדורון לרבו, כי כידוע באותן ארצות היה קשה להשיג ירקות עלים לכרפס, ועל תפו"א הסתפקו אם ברכתו בפה"א או שהכל, והכרפס היה לאחת מהבעיות שדרשו את פתרונן. אותו חסיד קנה את המלפפון בדמים יקרים והביא אותו כתשורה לרבו, שיהיה לכרפס.
בהזדמנות מאוחרת יותר שאל אותו חסיד את הפריץ איך הוא מצליח לגדל בגן הבוטני שלו גידולים נדירים כאלה, והפריץ גילה לו את סודו שהוא משקה את האדמה בוויסקי. את הוויסקי מייצרים כידוע על טהרת אידי חיטים, עד שרבים מקילים לשתות ויסקי של גויים ללא הכשר, כי ידוע שמותגי היוקרה הללו, בשמירתם על איכות מוצריהם, אינם מערבבים בוויסקי שום חומר אחר מלבד חיטים.
כשהתברר לו לאותו חסיד שהוא הכשיל את רבו במתנה לפסח עם מאכל שצמח על מצע של חמץ גמור, נחרד עד עומקי נשמתו ובבהילות קם ונסע לבעלזא. אחרי שבירר עם הגבאים ושמע שהרבי לא השתמש במלפפון, גדלה פליאתו מאוד, והוא נכנס לרבי ושאל ישירות האם הרבי ראה על המלפפון איזו חשד ברוח קדשו. אבל הרבי אמר לו שכלל לא מדובר ברוה"ק. "מרגע שהמלפפון הובא לביתי", אמר הרבי, "תהיתי אם לשנות מדרכי אבות ולקחת זאת לכרפס, עד שהגעתי למסקנה שאין אני טוב מאבותיי, ולקחתי את המלפפון ושרפתי אותו בחמץ".
מעשה נוסף סיפר הגרי"י וייס, ששמע מהחסיד ר' מאיר מגיד ז"ל, שבבית הרבי מויז'ניץ נהגו מתוך חומרא יתירה לקלף את כל העצים שיועדו לבישול ולהסקה בחג הפסח. החסיד הנ"ל היה מתאר לפרטי פרטים את הנוהל שעל פיו נערך קילוף העצים: את הגוי שהוזמן לעשות את עבודת הפרך הזו שלחו להתרחץ בבית המרחץ העירוני, ואחרי שבא משם היו מורים לו להתרחץ פעם שניה בבית מכף רגל ועד ראש, ואחרי הרחיצה נתנו לו ללבוש בגדי פסח שמורים, אח"כ ליבנו באש את הגרזן והכניסו בו קת עץ חדשה, ועם הגרזן המוכשר הזה היה הגוי מקלף את העצים.
פעם באמצע העבודה התיישב הגוי לנוח על מפתן מחסן העצים, שהיה פתוח אל הפרוזדור שאליו היה פתוח גם המחסן של כל דברי האוכל המיועדים לפסח, ובדיוק באותו זמן הגיעה לשם הרבנית וראתה זאת. צרחת אימים נפלטה מפיה: "אוי! הוא החמיץ לנו את המחסן" – ונפלה התעלפה…
סיפור שני שאירע גם הוא סביב מנהג החומרא של קילוף העצים לקראת חג הפסח, סיפר הגרי"י ששמע מפי המלמד שלו, שנקרא בירושלים ר' יואל משאץ (הוא היה דודם של האדמורי"ם משאץ שליט"א). ר' יואל סיפר שגם בבית אביו נהגו באותה חומרא של קילוף העצים, אבל בני הבית, אמו ואחיותיו, עם כל נכונותם למלא אחר הקפידא של האבא היו צוחקים על כך ולא אחת היו אומרות לאבא שאין לחומרא זו כל היגיון, שהרי העצים מלכתחילה עומדים לשריפה, ואם כן איזה טעם יש בקילופם.
עד שפעם אחת אחרי שאביהם יצא לחצר, חזר הביתה והזמין את כל בני הבית בתרועה של שמחה לבוא אחריו ולסקור את ערימת העצים שהיתה מונחת בחצר לפני שקילפו אותם. לעיני כולם הצביע על פיתה של חמץ גמור שהיתה מרוחה על העצים.
מבירורים שערכו בני הבית עלה, שהמשרתת נהגה לנער את שקי המטבח – של קמח ושל סוכר ושאר הקטניות – אחרי השימוש ולקנח אותם על העצים, ואדהכי והכי הצטברה על העצים שכבה די גדולה של קמח, וכשירדו הגשמים נערמו השיריים הללו לכדי פיתת חמץ של ממש. ר' יואל היה מתאר את השמחה של אביו על מציאת החמץ, שבזה הוכיח לכולם איך שחייבים להקפיד בשמירת מנהגי האבות גם כשאיננו יודעים את שורש הטעם והסיבות מדוע ולמה הנהיגו כך.
(שיח מורי הוראה ב'המבשר תורני' פסח תשע"א, עם הרב דוד נחמן רוטנר)
