יום חמישי כ"ד בתמוז תש"פ
מהי המשמעות ההלכתית של העיבור המלאכותי בגידול התעשייתי בזמננו?
במין בהמות הגדולות, כגון שור, המכוּנות 'בהמה גסה', משך זמן עיבור הולדות הוא תשעה חודשים; ובמין הבהמות הקטנות, כגון עז, המכונות 'בהמה דקה' – משך העיבור הוא חמישה חודשים. וכל שלא ידוע בוודאות כי 'כלו חודשיו' של הולד, דהיינו שעיבורו נמשך כפי הזמן האמור, יש לחשוש שהוא 'נֵפֶל', ונפל אסור באכילה אף אם נשחט כדין; ולכן אסור לאוכלו עד שיחלפו שבעה ימים ושבעה לילות מלידתו, שאז הוא נחשב ל'בר קיימא'.
וכתבו האחרונים, שבזמננו אין אנו בקיאים בדבר – לדעת אם כלו חודשיו של הולד – ולכן אסור באופן גורף לאכול מבשר בהמה, בין גסה ובין דקה, בתוך שבעה ימים ללידתה. ויש מי שכתב שיתכן כי בזמננו חל שינוי בענין זה, בגידולים התעשייתיים, בהם אין לבהמות אפשרות להתעבר בצורה טבעית, והן מתעברות בצורה מלאכותית בלבד, הנתונה תחת מעקב, ועל פי הרישומים ניתן לדעת את משך זמן העיבור במדויק.
[משנ"ב תצח, כט; ביאורים ומוספים דרשו, 27]
מהו 'מוקצה מחמת היום שעבר'?
'מוקצה מחמת היום שעבר' – פירושו: חפץ שאסור בשימוש, או מאכל שאסור באכילה, בערב שבת או בערב יום טוב, ומשום כך אסור גם בזמן 'בין השמשות' של כניסת השבת או יום טוב, כיון שזמן זה הוא ספק יום ספק לילה. ומחד גיסא, כלל הוא בידינו, שדבר שהוקצה לבין השמשות של כניסת השבת, הוקצה לכל השבת, אף אם לאחר בין השמשות חלפה סיבת המוקצה. אבל לאידך גיסא, ההקצאה היא רק מחמת יום חול, כך שברגע שבו נכנסה השבת – למרות שלא ידוע לנו באיזה רגע נכנסה – האיסור כבר אינו קיים.
ויש אומרים שאם הוקצה בכניסת היום מחמת איסור דאורייתא, הריהו מוקצה לכל היום, ואם הוקצה מחמת איסור דרבנן, אינו מוקצה לכל היום. ויש אומרים שאם ודאי הדבר שהאיסור חולף בכניסת היום, וכגון ולד של בהמה שנשחטה בערב יום טוב, שאסור לשוחטו באותו היום משום איסור 'אותו ואת בנו' – לא חל איסור מוקצה; אך כשאין ודאות שהאיסור יחלוף, וכגון בהמה שהיום השביעי ללידתה הוא בערב יום טוב (ראה לעיל), ובכניסת היום יתכן שיתברר כי היא נפל ואסורה באכילה – חל איסור מוקצה לכל השבת.
[משנ"ב תצח, כט; ביאורים ומוספים דרשו, 28-29]
מאכל שהיה בספק איסור ובשבת הורה מורה הוראה שהוא מותר באכילה – האם הוא 'מוקצה'?
כפי שהוזכר לעיל, דבר שהוקצה ב'בין השמשות' של כניסת השבת, הריהו 'מוקצה' לכל השבת, אף אם סיבת המוקצה חלפה לאחר בין השמשות; ולכן, חפץ שהיה אסור בשימוש בבין השמשות, הריהו מוקצה 'מחמת איסור' למשך כל השבת. אולם, חפץ שהיה בספק איסור בכניסת השבת, ובמהלך השבת התברר דינו, וכגון מאכל שהיה ספק לגבי כשרותו, ובשבת הורה מורה הוראה שמותר לאוכלו – מאותה שעה ואילך אין בו איסור מוקצה, כיון שהתברר למפרע שמעולם לא היה אסור.
ומאכל שתהליך הכנתו נמשך זמן רב, כגון פירות העוברים תהליך ייבוש, וכל זמן שאינו מוכן לאכילה הריהו מוקצה 'מחמת גופו', ובכניסת השבת לא היה ידוע אם הוא כבר מוכן לאכילה, אך במהלך השבת התברר כי היה מוכן לאכילה כבר בערב שבת – יש אומרים שאינו מוקצה, ומותר לאוכלו בשבת, כיון שהתברר למפרע שלא היה מוקצה בכניסת השבת; אך יש אומרים שהוא עומד באיסור מוקצה עד לסוף השבת, כיון שמחמת הספק הסיח בעליו את דעתו ממנו לכל השבת.
[ביאורים ומוספים דרשו תצח, 26 ו־28]