"וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (במדבר י"ד, ט')
בספר קהילת יצחק [המגיד רבי יצחק רייטבארד] מביא סיפור מיהודי פשוט, שהיה שחקן תיאטרון מוצלח מאד, ושמו היה הולך לפניו והצליח בעשירות גדולה.
סוף ימיו היה במדריד בספרד, גם שם היה לו כבוד וגדולה. ולא ידעו העם שהוא יהודי. לאחר שנגזרה הגזרה והיהודים נתגרשו מספרד, היה הוא מהאנוסים ולא ידעו על יהדותו.
ביום מן הימים נתגלו שהוא יהודי, והתיאטרון ביקשו לשלם לו הון רב שיחליף דתו לנצרות רח"ל, והוא מנע עצמו במסירות נפש, בתחילה עשו לו יסורים נוראים, עקרו לו כל השערות של הראש, וכל צפרני ידיו ורגליו, ושרפו ידיו וחלקי גופו, צרות ויסורים קשים ונוראים שאי אפשר להעלות על הדעת, והוא לא רצה לזוז מיהדותו, ונהרג על קידוש השם. ה' יקום דמו.
יהודי זה לא הניח תפילין לא של רש"י ולא של רבינו תם, מאיפה קיבל את הכח הנורא הזה למסור נפשו?, ומביא בספר הנ"ל בשם הג"ר יצחק [מבן הגר"ח] מוואלז'ין זצוק"ל. לבאר דמה שהיה במעמד הר סיני רעש גדול, רעמים וברקים וערפל, והארץ רעדה. אימה ויראה. ובסוף מתן תורה אמר הקב"ה 'אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים, בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו'. כמו שלימד אותנו מרן הבעש"ט זי"ע להעלות היראות חיצוניות ליראת השם. אך לכאורה לזה היה מספיק קולות וברקים, מה היה צריך כ"כ הרבה פחדים נוראים שכל העולם נשתנה ע"י הרעמים והקולות ביום הקהל, ונתקבצו הגויים אצל בלעם וכו' כמ"ש במדרש. וגם יצאה נשמתן של ישראל מרוב פחד.
וביאר רבי איצ'אלע שחכמי לב התבוננו איך יתכן שבני ישראל בגלותם הארוכה, דין מוסרים נפשם להשי"ת בכל לב ונפש, [וכמו שכתוב רבי יעקב עמדין בסידורו שדבר זה נס יותר גדול מיציאת מצרים], היתכן שיצאנו לגלות ארוך כזה, ובני ישראל שומרים תורה ומצוות, כ"כ הרבה צרות ויסורים והגויים בקשו לאבדנו בגשמי ורוחני, וב"ה אנו נראים בצביוננו וקומתנו ממש כמו במעמד הר סיני, אותם תפילין ואותם שבת, בתוספת גדרים וסייגים מדרבנן. אע"פ שבקשו להרוג אותנו ב כמה אופנים ברדיפות קשות מאד, רצו להרוג אותה ועינו אותנו במסעי הצלב ובאינקוויזיציות, אך מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות אל ישטפוה. בשלמא גדולי ישראל, רבי עקיבא שיכול לעמוד בנסיונות של מסרקות של ברזל, הרי הוא נשמת רבי עקיבא שדורש על קוץ ותג שבתורה. אך איך יש כח להמון העם לעמוד בנסיונות כאלה?
ומבאר רבי איצ'אלע שכפי הנראה שיש בלבנו גנוז וטמון יראה יותר גדולה מכל היראות מהאינקוויזיטורים, שהיו מכניסים אנשים בסיר מלא מים רותחים על האש והיו יכולים לצאת בכל רגע ממנו ולהמיר הדת, והעדיפו להשאר בתוך הסיר ולהשרף על קידוש השם, הרי שיש בלבו של יהודי יראה יותר גדולה מיראות קשות כאלה, להיות אפס ואין בתוך הכלים של האינקוזיציה, כי זהו סדר מדת היראה שהיראה הגדולה מבטלת היראה הקטנה, כמו אדם שמפחד מדבורה ולפתע בא אריה, הוא שוכח יראת הדבורה.
כך אם אין אנו מפחדים ממסע הצלב והאינקוזיציה הרי שיש בלבנו יראה יותר גדולה מזה. כמו שאמר מרן הבעש"ט זי"ע שמעמד הר סיני חקוק בלב כל אחד מישראל, זה הכניס בלבנו יראה גדולה יותר מכל יסורי עולם.
כך כפה עלינו ה' הר כגיגית, והיה שם קולות וברקים באופן של יראה גדולה נוראה מאד, ששום גוי רשע ואכזר לא הצליח לעשות יראה יותר גדולה מזאת היראה החקוקה בלבנו מיום מתן תורה. והוא מלבד עוצם האהבה שבאותו מעמד, ישקני מנשיקות פיהו, בשעת הדיבור היה כל דיבור נושק כל יהודי בדביקות ואהבה שאין לשער. אך יחד עם זאת היה מדת היראה השלימה ביותר.
(יום ה' יתרו ע"ז)
תורה שנינתה באש
הגה"צ רבי חיים עוזר בעל שו"ת אחיעזר – מנהיגן של יהודי ליטא, ורבם של כמה גדולי ישראל. כתב לספרו הקדמה נוראה, לכאורה איך אני מדפיס ספר בשעה טרופה כזאת לאחר מלחמת העולם הראשונה, 'הלא עם ישראל טובע בים של דמעות ואתם אומרים שירה', מהרסינו מחרבינו מבית ומבחוץ, חותרים חתירה תחת יסודות התורה, לקעקע את הבירה כולה, ואתם באים לפאר את בית ה' בצעצועים ופרחים? הלא ארון הקודש והגוילין בוערים באש ואתם מתעסקים לתפור מעיל ותכשיט לספר תורה, בשעה שהספר תורה עצמה בוער באש?
באותו זמן שהוא כתב את 'שו"ת אחיעזר', כתב החפץ חיים מאמרי חיזוק בוורשא שישמרו את פשטות היהדות שבת וטהרת המשפחה, כי רבים נפלו מפשטות היהדות, ואיך אעסוק בקישוטים ופרחים?
אך כך נהגו גדולי ישראל בכל הדורות, בעלי התוספות קדושי יארק, בלילה האחרונה קודם שהרגו אותם, היו משתעשעים בתוס' ארוך בפרק מרובה. אפי' כשחרב חדה היתה מונחת על צוארינו היינו משתעשעים כל היום בתוה"ק, גם בעת החורבן בית ראשון ובית שני, כל קיום היהדות עמד בסכנה, והיתה יד הצדוקים על העליונה, אעפ"כ לא הסיחו הכשרים דעתם מהתורה לרגע אחד, ורבי יוחנן בן זכאי העמיד ישיבה ביבנה שישתעשעו שם בתוה"ק. וזוהי המלחמה הרוחנית בכוחות הרע, כשאנו מוסיפים פרחים לתורה, בזה הכח ינצלו כל ישראל מחורבנן.
ובכל שנות הגלות היו גדולי ישראל לוקחים איתם ספרים קדושים להגות בתורה גם במקומות מסוכנים, כמו שהגה"ק מטשעבין חידש דברי תורתו בסיביר יער מספר 47, חידושים נוראים בימי השמד הגזירות והרדיפות. וזהו הוראת הניצחון של ישראל מול כוחות הרע, הגם שהספר תורה בוער באש, אנו תופרים לה מעיל חדש, כי בזה אנו מראים שיש לנו אמונה שהחורבן הוא רק דבר זמני, אך גם לאחר ששורפים את התורה, בוודאי תקום התורה מחדש, והמעיל שאנו תופרים ילביש את התורה מחדש.
סיבת הדפסת ספרו בעת מלחמת העולם השניה
הכרך האחרון של אחיעזר הודפס בשנת תרצ"ט, באותה שעה כמעט היתה כל התורה שרופה באש, ואעפ"כ הוסיף עוד ועוד מעיל לתוה"ק, וזה מורה על האמונה הקדושה שעוד תיבנה הספר תורה מחדש. אחד עוסק להציל את הס"ת, והשני מאין גם כשהיא נשרפת יכולים להזמין לה כתר חדש, כי התורה תחזור לתפארתה.
והוסיף שם בהקדמה שהסיבה שהוא מדפיס את הספרים בשעה כזאת, משום שכתבי אביו נשרפו בשריפה הגדולה בשנת תרנ"א. לכן הוא רוצה שישארו חידושי תורתו, הגם שכעת בשנת ת"ש לא יהיה מי שילמד בהם, אך האמין שעוד יקומו ישיבות בישראל וילמדו שם אחיעזר לרוב, ואכן כך נתקיים. כי כל כלי יוצר עלייך לא יוצלח. וכל זה בכח הבטחון של רבי חיים עוזר שלא נתייאש, והאמין שעוד ילמדו בישיבות את הפרפראות שחידש בתקופות הקשות.
את ספרי חיברתי ב'סדר רביעי'
שמעתי מהגאון רבי משה מרדכי שולזינגר ששמע מהגאון רבי מרדכי שולמן מסלבודקא ששאל את הגרח"ע מתי היה לכם זמן לכתוב את הספר אחיעזר? כי היה עוסק בעסקי כלל ישראל מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר. אמרו שהיו לו שתי מוחות היה מקבל קהל שתים שתים, והיה מדבר עם שתי אנשים על שתי עניינים שונים ברוב גאונותו.
והשיב לו הגרח"ע שאת הספר חיבר ב'סדר רביעי', ורבי מרדכי שאל אותו, יאמר נא רבינו מתי הוא הסדר הרביעי, ומה הוא עושה בג' הסדרים הראשונים. נענה רבי חיים עוזר ואמר: בסדר הראשון אני עוסק לפרנס יתומים ואלמנות ושבורי לב. בסדר שני אני מנהיג את העיר וילנא, לפרנס את הישיבה ברוחניות ובגשמיות. בסדר שלישי אני יושב בבית דין דוילנא, ובסדר רביעי אני כותב אחיעזר. והוא בין ברכת המפיל לשעה שהוא נרדם בשינה! אזי הוא חושב מה להשיב על השאלות, ולמחרת בבוקר הוא מעלה אותם על הכתב!
(ה' מנ"א ע"ה)
(מתוך עלון 'ממשקה ישראל' גליון ט"ז חג השבועות תשע"ח)
2/259