'דבר המעמיד', דהיינו דְּבר איסור שמעורב בדְבר היתר, ומחמתו נִתְקֶנֶת ומתקיימת צורתו של דבר ההיתר – אינו בטל אף אם יש בכמוּת ההיתר פי שישים ויותר מהאיסור.

לדוגמה: חלב שהקרישוהו באמצעות חומר העשוי מחמץ על מנת להופכו לגבינה – למרות שכמוּתו של חומר ההקרשה קטנה לאין ערוך מכמוּת החלב, הגבינה אסורה באכילה בפסח, אף לדעת המתירים לאכול בפסח תערובת שיש בה חמץ שהתבטל לפני הפסח, (ראה תקציר לאתמול); כיון שהחמץ מעולם לא התבטל בה.

ובדומה לכך, דבר העשוי לטעם, כגון תבלין, אינו בטל בתערובת אף כשכמות ההיתר גדולה ממנו יותר מפי שישים, כל עוד טעמו מורגש בתערובת.

[שו"ע תמב, ה, משנ"ב כה ו־כז, ושעה"צ מה; שו"ע יו"ד צח, ח]

כאמוּר, 'מעמיד' אינו 'מתבטל' בתערובת. ודְבר היתר שהעמידוהו בשני מעמידים, שהאחד מהם דְּבר איסור, והשני דבר היתר – אם יש דַי בכמוּת המעמיד האסור, ובאיכותו, בכדי להעמיד לבדו את דבר ההיתר, אינו בטל בתערובת; אך אם אין בכוחו להעמיד לבדו את דבר ההיתר, כי אם בסיוע המעמיד המותר – הריהו בטל בתערובת, משום שלא ניתן להתייחס אליו כמעמיד. מצב זה מכונֶה: 'זה וזה גורם'; כלומר האיסור וההיתר גרמו את ההעמדה.

ובדוגמה הנ"ל: גבינה שיוצרה באמצעות חומרי הקרשה שחלקם חמץ וחלקם אינו חמץ – אם אין בכוח החמץ להקריש את הגבינה ללא סיוע החומרים האחרים, דינו ככל חמץ הנמצא בתערובת.

[משנ"ב תמב, כה]

לדעת ראשונים רבים, פירור חמץ שאין בו 'כזית', אם הוא ראוי מעט לאכילה, צריך לבערו; ונחלקו הפוסקים אם חובת הביעור היא מדאורייתא או מדרבנן. ואם הוא מלוכלך מעט, אין חובה לבערו.

ויש מהראשונים שסוברים שאין חובה לבער פירור שאין בו כזית, אך נחלקו הפוסקים בדעתם: יש אומרים שרק אם הוא דבוק בכלי, וכגון בצק הדבוק לכלי לישה, אין חובה לבערו, משום שאין דעתו של אדם עליו; ויש אומרים שאף כשהוא מונח בכלי או על הקרקע, חובה לבערו.

וכמה פירורים המונחים בכלי, ובכולם יחד יש 'כזית' – לכל הדעות יש בהם איסור 'בל יֵראה' ו'בל יִמָּצא' מדאורייתא, כיון שהכלי מצרפם לכזית.

ומנהג ישראל מימות עולם לנקות היטב את הבית ורהיטיו מכל פירור של חמץ.

[שו"ע תמב, ו-ז, משנ"ב לג, ושעה"צ נב; ביאורים ומוספים דרשו, 52 ו־54, וראה שם, 53]