מהו העניין הגדול בעליה לקברי צדיקים ובפרט לקבר הרשב"י ומה אומר על כך בעל הזוהר בעצמו? ועוד במאמר, כיצד יתכן שהעלו את התורה שבע"פ על הכתב למרות האיסור, ומה דינה של תורת הקבלה??

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

בחיפוש שערכתי, במאגר הספרים של "פרויקט השו"ת", גיליתי שהזוהר הקדוש מעלה על נס, מחזק ומשבח למעלה מאלף פעמים(!!!), את עוסקי עסק התורה, המשתדלים בכל כוחם ללמוד תורה.

•••

רבבות יהודים ינהרו בל"ג בעומר הקרוב למירון, לשפוך שיח לפני נורא עלילה בציונו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. מדוע טורחים ונוסעים כה הרבה יהודים לקבר רשב"י?

מנהג התפילה על קברי צדיקים מובא כבר בגמרא בסוטה (לד, ב), שכלב עלה להשתטח על קברי האבות, כדי שיבקשו עליו רחמים ויצילוהו מעצת המרגלים. המנהג להתפלל בקברי צדיקים מוזכר במדרש קהלת (פרשה י) ובזוהר הקדוש במספר מקומות. רש"י ביבמות (קכב, א) כותב: "ובתשובת הגאונים מצאתי כל הנך ריגלי דאמוראי, היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם".

בספר חסידים (סי' תנ) מובא ש"ברזילי הגלעדי אמר: אמות בעירי, כי הנאה יש למתים שאוהביהם הולכים על קבריהם ומבקשים על נשמתן טובה ומטיבים להם באותו עולם, וגם כשמבקשים מהם, הם מתפללים על החיים".

העליה לקברי צדיקים מוזכרת בשיטה מקובצת (כתובות קג, ב), בספר החרדים (פס"ה) בשם הרמב"ם, ובעוד מקומות רבים בספרי הראשונים והאחרונים.

ידועים דברי אדוננו הגר"א ז"ל בפירושו לתיקוני הזוהר, שמיום שחרב בית המקדש, אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על קברי צדיקים. ובאגרת תלמיד האור החיים הקדוש תיאר בפרוטרוט על השתטחות רבו הגדול על קברי צדיקים רבים, וביניהם קבר הרשב"י זי"ע, שעל סגולת העליה לקברו הפליג בדברים נפלאים.

ואכן, אין ספק שבעליה לציונו של רשב"י זי"ע במירון נוכל לפעול ישועות ע"י תפילותינו ובקשותינו, כמבואר  בספרים ובמנהגי ישראל, וכפי המקובל  מקדמא דנא, ממנהגו של הקדוש האריז"ל, כמובא ב'שער הכוונות' ש"אני ראיתי למורי (האר"י) ז"ל, שעלה פעם אחת ביום ל"ג בעומר הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלשה ימים", ומובא שם עוד, ששנה קודם שרבי חיים ויטל התוודע לאריז"ל, עלה  האריז"ל  לקבר הרשב"י עם בנו הקטן לתגלחת החלאקה. ובספרי תלמידי האר"י הקדוש (כמו  בספר המסעות להרמ"ק, בהקדמת החרדים, ועוד) מובא שהאריז"ל הרבה לעלות עם תלמידיו לקבר הרשב"י פעמים רבות, ולא רק בל"ג בעומר.

יחד עם זאת, עלינו לזכור שהתנא האלוקי רשב"י זי"ע עצמו סבר, שעיקר עבודת היהודי בעולמו הוא עסק התורה ללא הפוגה. רשב"י ותלמידיו למדו תורה כל הזמן ללא הפסק ולא עשו שום דבר, גם לא מצוות חשובות אחרות, חוץ מללמוד (כפי שנאמר במפורש בגמרא: 'מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה. אמר רבי יוחנן לא שנו אלא כגון ר' שמעון בן יוחאי וחבריו, שתורתן זו היא אומנותן. אבל כגון אנו, מפסיקין בין לקריאת שמע בין לתפילה').

אותו רשב"י, שכל ספר הזוהר הקדוש שחיבר, גדוש בחיבת הקודש לעסק התורה, שוב ושוב ושוב, רומם את לימוד התורה לפסגות גבוהות, עד כי סבר שאדם צריך רק לעסוק בתורה, מבלי לעסוק כלל בפרנסה וביתר העניינים, (כבברכות לה, ב). רשב"י זי"ע העלה על נס את לימוד התורה, ועלינו לשנן לעצמנו כי זוהי עיקר משנתו של התנא האלוקי. תורה, תורה ותורה!

וכך כותב לנו בעל ההילולא עצמו, רשב"י זיע"א, בהקדמת ספר הזוהר הקדוש (מתורגם ללשון הקודש): "כמה שיש לו לבן אדם להשתדל בלימוד התורה יום ולילה. מפני שהקב"ה מקשיב לקולם של אלו העוסקים בתורה, ובכל מילה שהתחדשה בתורה – עושה רקיע אחד. תנן, באותה השעה שמילה בתורה התחדשה מפיו של האדם, אותה מילה יוצאת ועולה לפני הקדוש ברוך הוא, והקב"ה נוטל לאותה המילה ומעטרה בשבעים עיטורים".

רשב"י, בזוהר הקדוש, אומר לנו (הקדמת הזוה"ק, דף יא ע"א) שכוחו של תלמיד חכם גבוה הוא מעל גבוה, והוא עליון ונעלה על כולם, כי כל יהודי המשתדל בעסק התורה אינו מפחד מהעליונים ומהתחתונים, ואינו מפחד מכל מיני מרעין בישין, וזאת מפני שהוא אחוז ודבוק באילנא דחיי, בעץ החיים. ומוסיף הזוהר הקדוש ואומר, שגם כאשר נגזר עלינו גזירות קשות, שאינן אמורות להתבטל, מיד מתבטלות הגזירות על ידי העוסק בתורה. ועל כן מחזק אותנו רשב"י ואומר: "ובגלל כך, צריך האדם להשתדל בעסק התורה יום ולילה ולא יעזבנה, כי העוזב והפורש מלימוד התורה, כאילו פורש הוא מעץ החיים".

•••

בדורות קדמונים קמו מערערים על תוקף גדולת ספר הזוהר הקדוש ויתר חיבורי אדונינו בר יוחאי זי"ע. אחת מהטענות, שהובאה גם בספר "ארי נוהם" שחיבר רבי יהודה אריה די מודינא היא, כיצד כתבו תלמידי רשב"י את הזוהר הקדוש, והרי כולנו מכירים את דברי חז"ל (תמורה יד, ב ועוד) שאסור לכתוב בכתב את התורה שבעל פה ("דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן").

נביא בזאת את תירוצי האחרונים בענין ואת אשר נראה להוסיף ולהסביר בדבר.

בספר 'מגן וצינה' (להגר"י חבר, הנודע כ"פה שלישי להגר"א", פרק ט"ו) ובספר מאמר זוהר הרקיע (להגר"י ליינער מראדז'ין זצ"ל), ביארו שהרי מצינו במקומות רבים בש"ס שחז"ל כתבו דברי תורה, כפי שמצינו בשבת (ו', ב') שחז"ל כתבו מגילת סתרים, ופירש רש"י שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתב, וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינם נשנין, כותבין אותן שלא ישתכחו ומסתירים את המגילה. וכן בב"מ (צ"א, א') אמר רב מצאתי מגילת סתרים בי רב חייא. ופירש רש"י: "מגלה טמונה, לפי שאסור לכתוב הלכות, וכשהיה שומע דבר חידוש וירא לשוכחו היה כותבו ומסתיר מן העין. וכן ביבמות (מט, ב), ירושלמי תענית (פ"ד ה"ב) ועוד. ובתמורה י"ד ב' נאמר שהותר להם לכתוב ספרא דאגדתא, עוד לפני שר"י הנשיא התיר לכתוב את הש"ס משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך". והביאור בזה הוא עפ"ד הרמב"ם בהקדמתו ל"יד החזקה", שהדגיש מספר פעמים שעד רבינו הקדוש לא כתבו דברים שבעל-פה כדי ללמדם ברבים, והחל מר"י הנשיא החלו ללמד המשניות בכתב ברבים. והיינו שבודאי שהחכמים היו כותבים לעצמם את ביאורי התורה והלכותיה, וכל האיסור הוא ללמוד ברבים מתוך הכתב. וכן מפורש בתענית (כח, א) שהאיסור הוא דוקא בציבור.

וכ"כ התוס' ישנים יומא (ע, א) בשם ר"א ממיץ, שאם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, מותר לומר ע"פ דברים שבכתב. וממילא ספר הזוהר נכתב עד אז ליחידים בלבד.

ה"מגן וצינה" הוסיף שריבוי ההסתר דבר, והכתיבה הכל כך רמוזה של חלק הסוד שבהזוה"ק ויתר ספרי הסוד, (שאפילו הגר"א ז"ל, "שהשגתו וחכמתו בזה רבה על כל חכמי דורו וכמה דורות שלפניו", אמר שלהבין מאמר אחד בספרא דצניעותא צריך לטרוח מספר שבועות), זהו עצמו נחשב כמי שלא נכתב, כיון שאנשים רגילים הקוראים את הדברים – אינם מבינים מאומה, עכ"ד.

הבה ונוסיף: הגר"ב ז'ולטי זצ"ל, בספרו 'משנת יעב"ץ', והגרא"ש מאיר שליט"א בספרו 'עבודת משא' (הלכות תפילה פי"ב ה"ח) חקרו ודנו בדין "דברים שבעל פה לא ניתנו להיכתב", האם הוא חסרון בכתיבה, שאסור להפוך תורה שבעל פה לתורה כתובה, הדומה לתורה שבכתב, או שנאמר שהיא הלכה בהלכות תלמוד תורה, שאסור ללמוד תורה שבעל פה מתוך הכתב ואין זה דין בשינוי חפצא דתורה שבעל פה אלא דין בלימוד התורה שבעל פה.

ולפי"ז יתכן שהנה תורת רשב"י (ולפחות הספרים אדרא רבא ואדרא זוטא, יעויין בזה באדרא זוטא ח"ג, "הא השתא שעתא דרעותא הוא ואנא בעינא למיעל בלא כיסופא לעלמא דאתי וכו' וכך אסדרנא לכו,רבי אבא יכתוב ורבי אלעזר ברי ילעי ושאר חברייא ירחשון בלבייהו". ואמנם יעויין בזוה"ק פרשת שלח, שכתב: "כל אינון מילין דשמע בההוא לילא ולעא לון ולהג לון ולא אנשי מלה וההוא שרגא נהיר קמיה כל ההוא לילא עד דאתא צפרא". ועיין בזה בשער מאמרי רשב"י ובאור יקר רעיא מהימנא שער ה' סי' א' ובזהר חי פרשת וארא) נכתבה ביום פטירתו, ותלמידו רבי אבא כתבה. ובפשטות הכתיבה נועדה לשמר היטב את תורת רשב"י, אשר אמור להיפטר מהעולם עוד באותו היום. וא"כ אם נפרש כהצד שחסרון כתיבת תורה שבעל פה אינה חסרון בעצם הכתיבה, אלא בכך שלא לומדים מתוך הכתב, (וכן מוכח מדברי הראשונים, ואכמ"ל) אזי יתכן ואכן הכתיבה נועדה רק כדי לשמר את דברי רשב"י, מבלי שלמדו ממנה (לפחות ברבים) מתוך הכתב, ותורה זו נשתמרה בגליונותיה עד לאחר שהותרה הרצועה ע"י רבינו הקדוש לכתוב המשניות ותורה שבעל פה. וממילא אין בדבר כל איסור, שבאמת לא למדו את כתבי הזוהר עד לזמנו של רבי הקדוש.

ואכן, בספר יוחסין (מאמר א' ערך רשב"י) ובסדר הדורות (ערך רשב"י), כתבו שספרי הזוה"ק על כל חלקיו נסדרו רק שלש מאות שנה לאחר פטירת רשב"י. והרי גלוי וידוע לכל העמים, הפולמוס הגדול בענין ספר הזוה"ק האם מקורו מרשב"י או שר' משה די ליאון כתבו, או שמא רבנים אחרים מדורות הראשונים. הרי לנו שאכן ספר הזוה"ק לא נלמד בצורה מסודרת בכל מהלך הדורות, מכתיבתו ועד זמן הראשונים. וא"כ יתכן לומר שאכן כתבוהו כדי לשמרו (עד שיהיה זמן של "עת לעשות לה'" ויותר לפרסם, או ללמדו ליחידים בלבד) ולא ללמוד מתוכו, וממילא אין איסור בדבר.

עוד יתכן לומר שהיה פשוט לרשב"י ש"עת לעשות לה'" שייך מאד בכתיבת תורת הסוד, באשר שבשונה מכל התורה שבעל פה שניתנה מנביאים הרבה והועברה לרבבות מעבירי התורה ולומדיה, כפטיש יפוצץ סלע. הרי שתורת הזוה"ק ניתנה אך ורק מרועה אחד, לקבוצת תלמידים קטנה, ובזמן קצר למאד. והנה נודע מש"כ הגר"ח מוולוז'ין דהא דסיני ועוקר הרים סיני עדיף (כבסוף הוריות), זהו דוקא עד שניתנה הרשות לכתוב התורה שבעל פה. מפני שעד אז היתה חובה על כל אחד מישראל לשנן את התורה לבל תישכח שאילולי היו בקיאים בה כנתינתה מסיני, לא היה שייך לפלפל ולעקור בה הרים. ונמצא שאת כל התורה שבעל פה העבירו כולם במרוצת הדורות מפה לאוזן, והשקיעו בכך רבות, כדי שהתורה תועבר ע"י כל אלפי לומדיה ומעתיקי שמועתה. וממילא עד זמנו של רבי הקדוש לא נשתכחה תורה שבעל פה ולא ניתנה להיכתב. ומשא"כ תורת הח"ן, שרשב"י היה אחד מעמודי התווך שלה, שאם לא תינתן להיכתב היתה יכולה היא להשתכח במהרה, מפני מיעוט הזמן שרשב"י העבירנה כדבעי, מפני מיעוט התלמידים ששתו הדברים, ומפני קוצר המשיגים, שהרי את תורת הנסתר לא היה שייך להעביר לכל לומדי תורה, כי אם רק לצנועים חכמה. (וראה בכתבי הקדוש הארי החי, שער מאמרי רשב"י פרשת משפטים, שיש בנשמות הצדיקים בחינת אור המקיף שיש מהם, מבחינת אור הפנימי, ואלו יכולים לדבר בנסתרות ורזא דרזין בדרך כיסוי והעלם אשר יבינום רק אלו הראויים להבין דבריהם. וע"כ פשיטא ליה לרשב"י דבתורתו נאמר "עת לעשות", הרבה קודם לזמנו דרבי הקדוש. וע"ע בשו"ת מפענח נעלמים (סי' ה).

עוד יתכן, שהנה רש"י בתמורה (יד, ב) כתב כך: "דברים שבעל פה אינו רשאי לכותבן, וכל הלומד מהן מן הכתב אין לו שכר". ויש לדקדק בלשונו שלשם מה הזכיר ענין השכר. ואפשר שאכן רש"י חידש לנו כאן יסוד גדול, שאין איסור בעצם כתיבת תורה שבעל פה, אלא שרק לא מקבלים שכר בלימודה מתוך הכתב. וכן מצאתי בשו"ת חקרי לב או"ח (י"ב) שכתב שאין שום איסור ועונש לקורא בע"פ דברים שבכתב ולמי שכותב דברים שבעל פה  וקוראם מהכתב, אלא שהקריאה אינה כדת של תורה לא נחשבת לקריאה, ואינו מקבל ע"ז שכר מצות ת"ת. ולפי"ז שפיר י"ל שהזוה"ק נכתב כדי שלא תשכח תורה זו, ומ"מ גם אם ילמדו בכתיבה זו לא עברו איסור, ורק לא קיימו בזה מצות תלמוד תורה. והעדיפו לכתוב תורה זו כדי שלא לאבדה, לאחר שאין בכתיבתה ובלימוד כתיבתה איסור.

עוד י"ל שבחכמת הקבלה היה פשוט לרשב"י וחבריו שראוי לכותבה משום "עת לעשות לה'", מפני שכל ענין חכמה זו מבוססת בעיקר על קבלה איש מפי איש, כנודע מספרים רבים. ואף שגם השכל האנושי יכול לסלסל ולפלפל בדברים אלו, מ"מ עיקרה "קבלה" היא, ממה שקיבלנו מהר סיני (כמש"כ הרמב"ן ז"ל). ומנגד, תורה שבכתב – הלא היא כתובה לנו, ותורה שבעל פה שגם קבלה היא מסיני איש מפי איש, עדיין מצינו בתמורה (טז, א) שעתניאל בן קנז השיב את כל הנשכחות שבתורה שבעל פה בכח פלפולו. וכן בב"מ (פה, ב) אמר ר' חנינא אי משתכחת תורה מישראל מהדרנא לה מפלפולי. והיינו שאת התורה שבעל פה ניתן להסבירה ע"י שכל אנושי זך הרעיון. ולכן, פחות חששו לאבדה מתורת הקבלה, שלכאורה לא ניתן להשיבה בכח הפילפול, כי אם בכח קבלה איש מפי איש, עד מפי משה מפי הגבורה.

— "תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ, הִיא מְאִירַת עֵינֵינוּ, הוּא יַמְלִיץ טוֹב בַּעֲדֵנוּ, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי".