הרב צבי וינברג
"בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט', י"א)
בנספח לספר כפתור ופרח (הוצ' ביהמ"ד להלהכה בהתיישבות ח"ב עמ' ת"נ) מובא קונטרס מאחד מתלמידי הרמב"ן על עניני ארץ ישראל, ושם מובא כך:
במירון שם מערה לשמאי והלל ותלמידיהם סך כולם שלושים ושנים, שם מתקבצים כל ישראל והישמעאלים בפסח שני, וישראל מתפללים שם ואומרים שם מזמורים, וכשיוצאים מים מתוך המערה כולם שמחים כי הוא סימן שתתברך השנה, והרבה פעמים שלא נמצאו שם מים ובעת תפילתם היו נראים המים כהרף עין".
תופעה זו של ה"מים", מתוארת ביומן המסע של רבינו פתחיה מרגנשבורג מבעלי התוספות כמאה שנים לפני תלמיד הרמב"ן, שכותב:
באמצע המערה אבן גדולה חלולה כמו כוס ונכנס בקיבולה ארבעים סאה ויותר, וכשבא שמה איש הגון יראה האבן מלאה מים יפים, ואין האבן חלולה מתחת, כי המים אינם נובעים מן הקרקע אלא נעשה נס לכבוד אדם הגון, ואדם שאינו הגון לא יראה את המים עכ"ל.
שני דורות אחריו ביקר במקום רבי שמואל ב"ר שמשון תלמיד רבינו יהונתן מלוניל, וזה לשונו: והתפללנו שם והדליקו נר של שעוה לחפש מהיכן מוצא המים לבוא אל הכיורים ולא מצאנו, ושפכנו מן המים הרבה ארצה ולא חסרו ולא נגרעו כלל ואותם המים מתוקים מדבש ודבר מופלא הוא מאד עכ"ל.
(קב ונקי)