מהו האופן הטוב ביותר להאכיל את הבהמות בפסח ?

כ"ט אדר תש"פ - סימן תס"ו- סעיף א'- סעיף ב'
הורדת השיעור לצפיההורדת השיעור לשמיעה

מדוע אסור בפסח ללעוס חיטים לצורך רפואה?האם יש אופן שמותר להשתמש בחיטים כאלו לצורך רפואה? מדוע נתקשו האחרונים בלשונו של הרמ"א? ומה היא הבעיה בכך שמניחים תבואה לפני הבהמה בפסח? שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן תס"ו סעיפים א' – ב' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'

אומר השו"ע, אסור ללעוס חיטים לצורך רפואה, דהיינו, כדי להניח אותם ע"ג המכה, והטעם, כיוון שהרוק שבלעיסה מתערב עם החיטים, והחיטים מחמיצות מכח אותו רוק, ואומר המ"ב שלא מדובר בחולה שיש בו סכנה, שהרי חולה שיש בו סכנה, מותר לו אפילו לאכול חמץ לצורך רפואתו, אלא מדובר כאן בחולה שאין בו סכנה, ולכן אסור לעשות זאת, ואומר המ"ב, שגם אם הוא לעס את החיטים מלפני פסח, כשמגיע פסח, הוא צריך להסיר את החיטים הללו, כבר כשמגיע שעה שישית בערב פסח, אא"כ כבר נסרח החמץ עד שנפסל מאכילת כלב.

עוד מביא המ"ב, כל זה מדובר כאשר החיטים הם של היהודי עצמו, והוא עובר עליהם בב"י וב"י אם הוא משהה את החיטים המחומצות בביתו, אבל כאשר מדובר בחיטים של גוי, הוא לא עובר עליהם בב"י וב"י, ומותר לו גם להניח אותם ע"ג מכתו, ואם תאמר שהוא נהנה מחמץ, יש לומר שההנאה הזאת היא שלא כדרך הנאה, שהרי החיטים לא מיועדות להניח ע"ג המכה, אלא הם מיועדות לאכילה, והנאה שהיא שלא כדרך הנאה, מותרת לצורך חולה שאין בו סכנה.

עוד אומר המ"ב, גם אם לגוי עצמו אין חיטים לעוסות, מותר ליהודי להקנות לגוי את החיטים הלעוסות, וילעס אותם הגוי, ואח"כ יקבל אותם היהודי מהגוי בהשאלה, שהרי החיטים אינם של היהודי, והוא לא עובר עליהם, וממילא יכול להניח אותם ע"ג המכה, וכל זה מדובר במכה שאין בה סכנה, אבל במכה שיש בה סכנה, מותר אפילו במקום שיש לאו של ב"י וב"י אם רק אפשר שהרפואה הזאת תועיל לו, וכאשר זה לא בקלות לעשות בדרך היתר, ואפילו אכילה ושתייה גמורה של חמץ מותר לרפואתו כאשר יש בו סכנה.

אדם שהניח חיטים לפני הבהמה, ומצא שהחיטים רטובות מהריר של הבהמה, הדין הוא, שהריר מחמיץ, והחיטים הללו נעשו חמץ, וצריך לבערם, ויבערם אפילו שלא שהתה הבהמה באכילתה כשיעור מיל, כיוון שאם לא יבער, תבוא לידי חימוץ, ויעבור על ב"י וב"י.

אומר הרמ"א, כל זה כאשר אנחנו יודעים שיש ריר ע"ג החיטים או השעורים, אבל בסתם, אם אינו יודע האם נתערבו בריר של הבהמה, אין לו לחוש, כיוון שכבר ביטל את החמץ, ועל האיסור דאורייתא בכל מקרה הוא לא עובר, אלא רק יש חובת ביעור מדרבנן, וביחס לדין דרבנן של חובת ביעור, הוא יכול לסמוך על כך, שאם לא רואים כאן ריעותא ולא רואים כאן ריר, שמע מינה שאין פה ריר, והתבואה לא החמיצה.

המ"ב מביא בשם האחרונים, שהם מתקשים בלשונו של הרמ"א שכתב, 'הואיל וכבר ביטל', שהרי הביטול של ערב פסח לא עוזר לחיטים הללו, אלא הביטול של ערב פסח עזר לחמץ שיש לו, ולא לחיטים שעדין לא החמיצו, ולכן אומר המ"ב שצריך לומר, שלפני שהוא נותן את החיטים לבהמה שלו, הוא מבטל אותם, שגם אם הן יחמיצו הוא לא יעבור עליהם, וממילא אין כאן איסור דאורייתא אלא רק דרבנן, ומדרבנן סומכים על כך שלא מחזקינן איסורא.

מסיים הרמ"א, יש מחמירים, שאפילו שלא רואים שום ריר על התבואה, מבערים אותה מן העולם, ומבאר המ"ב, שהשיטה הזאת סוברת, שמסתמא שיש בזה ריר, וכתבו האחרונים, שרק בסוס וכהאי גוונא יש מחלוקת באופן שלא רואים ריר, האם צריך לבער את התבואה או לא, אבל בשור ופרה, בוודאי יש להחמיר אפילו מן הסתם, כיוון שידוע שהם מוציאים ריר באכילתם, ונכון להחמיר בכל הבהמות לבער מה שנשאר אפילו שאין עליו רוק, ולכן, טוב לכתחילה שיתן לבהמה מעט מעט, כדי שלא ישאר כלום מאכילתה.

השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א

כתבו לנו תגובה, מבטיחים לקרוא ולהגיב לכם חזרה

פוסטים נוספים

1/88
דילוג לתוכן