בעוד שעה תפרוס שבת המלכה את כנפיה על עיר-הקודש. רבה של ירושלים, רבי יוסף-חיים זוננפלד זצ"ל, יוצא מביתו ופוסע לעבר בית-הכנסת, לפתע עוצר רבי יוסף-חיים מלכת, ופונה לתוך חצר קטנה שבטבורה שוכן ביתה של ביילה האלמנה. נוקש הוא קלות על הדלת הפתוחה למחצה ונכנס פנימה.
כל השבוע מצפה ביילה לדקה זו של אושר. בכל יום חמישי טורחת ביילה ואופה במו ידיה עוגיות. את מחציתן היא מחלקת לחולים הרתוקים למיטותיהם, ואת המחצית השנייה שומרת היא לרגע טמיר זה. "אה! לו רק אפשר היה לטעום מהן עכשיו!", אומר רבי יוסף חיים לאלמנה הקורנת מנחת. כך מדי שבוע בשבוע – ביילה אופה, הרב משבח ואינו טועם, והיא מתמלאת אושר עד בלי די.
כזה הוא רבה של ירושלים וזה המנהג שאימץ לעצמו – בכל יום שישי לעת ערב, שעה לפני כניסת השבת, יוצא הוא לסיבוב בין בתי החלכאים והנדכאים, כדי להאיר ולשמח, ולו גם לדקות מעטות, את נשמותיהם הדוויות.
משם פונה רבה של ירושלים לצריפו הדלוח של "יוסל'ה הדרשן". כך הכול מכנים את המסכן, בגלל הדרשות לאין-מספר שנוהג הוא לשאת, בחצר בית-הכנסת, באוזני כל מי שרק מוכן להאזין. גם עליו אין רבי יוסף-חיים פוסח. "על מה תדבר השבת?", שואל אותו רבה של ירושלים בחיוך טוב. "השבת אדרוש על מידת הביטחון", עונה יוסל'ה ברצינות תהומית. "בזמן האחרון חש אני חלישות מסויימת אצל הבריות בעניין זה".
רבי יוסף-חיים מהנהן בהסכמה ונפרד מעמו בברכת השבת שבפתח. כך מוסיף רבה של ירושלים לפקוד את בתיהם של כל עלובי החיים ביישוב. ומדי יום שישי מסתיים הסיבוב במרתף טחוב ואפל, שבו מתגוררת הינדה הישישה. אין איש יודע את גילה המדוייק. לפני שנים רבות עלתה ארצה בגפה מפולין, ארץ הולדתה. אישה למודת סבל וייסורים. כל גופה כואב ודואב, ואילולא נשות ירושלים הטובות, הסועדות אותה מדי יום ביומו במסירות, ספק רב אם הייתה מגיעה עד הלום.
"שבת-שלום, רבנית", מאחל לה רבי יוסף-חיים בהדרת-כבוד וכבר נפנה לצאת. אלא שהפעם יש להינדה הישישה משאלה מיוחדת.
"רבי!", מגביהה היא את קולה ככל יכולתה, "ברכני באריכות ימים ושנים!". רבי יוסף-חיים מחייך אליה ומבקש לעשות כרצונה. הינדה מפרשת את חיוכו כהבעת פליאה. "אל-נא יתפלא רבנו על בקשתי", מסבירה הישישה בהתרגשות. "בוודאי איני צריכה לספר לו על המדרשים הרבים המתארים את רבבות המלאכים שנוצרו בשמי מעלה בשביל מטרה אחת ויחידה – להגיד פעם אחת 'קדוש, קדוש, קדוש'".הינדה עוצרת לרגע ומיד ממשיכה: "ואילו אני – לא פעם ולא פעמיים, אלא פעמים רבות בכל יום – זוכה לברך 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו' ושאר ברכות, וכן להתפלל, ולקרוא קריאת שמע, שחרית וערבית; האין רבנו סבור כי ראוי שארצה אריכות ימים כדי שאזכה לומר עוד ברכה לקב"ה, עוד 'הללוי-ה' ועוד 'אמן'? ברכני רבי בברכת חיים, למען לא אחדל מלברך את אבינו שבשמים!".
התרגשות גדולה אופפת את רבי יוסף-חיים. ניכר עליו כי דבריה הנוקבים של הינדה יורדים אל תוך חדרי ליבו. רבי יוסף חיים נושא תפילה ואומר: "ריבונו-של-עולם, הבט משמים וראה כמה צדקת זו מייקרת כל רגע ורגע בעולמך. ראה עד מה מחבבת היא כל ברכה וכל 'אמן'. תן לה אריכות ימים ושנים טובות, כדי שתזכה להללך ולשבחך עוד זמן רב". רק אז, לאחר שהינדה הישישה נתרצתה סוף-סוף, יכול רבי יוסף-חיים להיפרד ממנה ולחוש לבית-הכנסת.
(זלמן רודרמן)
התרגש העשיר מדבריו האמיתיים והמאלפים של החפץ חיים, ובקול חנוק מדמעות אמר: 'אדוני הרב, אילו הייתי יודע שהשבת היא כל כך חמורה, לא הייתי מעז לחלל אפילו שבת אחת, ומקבל אני בלב שלם להתחיל לשמור שבת'. ואז ברכו הצדיק בברכת רפואה שלמה לו ולכל בני משפחתו. ואכן לא עברו ימים מועטים, וכולם התרפאו רפואה שלמה, ומני אז שקד על שמירת השבת ושאר מצות.
(דבר תורה)