הרב בנימין גולד
"וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו" (שמות י"ב, ל')
"ויקם פרעה לילה" – אומר רש"י 'קם ממיטתו'. והתמיהה גדולה, וכי מהיכן קם, שיש צורך להשמיענו שקם ממיטתו?
רש"י בא ללמדנו, עד כמה גדול כוחו הרע של הרשע, שפרעה ראה בחוש איך כל דברי משה מתקיימים אחד לאחד, וידוע ידע שבחצות הלילה ימותו כל הבכורות, ובכל זאת הלך כדרכו לישון על מיטתו כאילו לא קרה דבר, אלא שזו דרכם של רשעים, שאפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה, כדברי הגמרא בעירובין (יט, א).
ומדוע באמת זו דרכם? הקשה הגאון ר' שלום שבדרון זצ"ל, כיצד יתכן שהרשעים עומדים על פתחו של הגיהנום, האש יוקדת! החום נוראי! התהום פעורה עד שאול! ובמעמד נורא שכזה, עדיין עומדים הם במריים ואינם חוזרים בתשובה?
וביאר, שהרשעים התרגלו לחיות את חייהם בלא לחשוב רגע אחד קדימה, בלא להסתכל על העתיד, הם חיים רק את ההווה, את ההנאה הרגעית שיש לפניהם ותו לא! אינם חושבים מה יהיה ברגע הבא, מה יצא להם מן ההנאה הרגעית? מה ישאר להם בסופו של יום?!
לעומת זאת, ההולך בדרכי ה', חושב תמיד על העתיד! מה יצא לו מפעולותיו העכשויות, האם מקיים בזה את יעודו כאן בעולם הזה? כל חייו כאן בעולם הזה הם כפרוזדור והכנה לחיי הנצח בעולם הבא, כל ההסתכלות והמחשבה היא כדי להגיע אחרי מאה ועשרים שנה לחיי הנצח בעולם האמת.
לכן הרשעים, אפילו על פתחו של גיהנום – אינם חוזרים בתשובה, כיון שהרגילו עצמם לא לחשוב על הרגע הבא, והרי הם עומדים עדיין רק בפתחו של הגיהנום ולא בתוכו, אז למה לחשוב על העתיד כשכעת בפתחו של הגיהנום עדיין לא רע?! ושוב אינם חוזרים בתשובה.
ידוע ומפורסם מעשה ה'דיבוק', שקרה בימי מרנא החפץ חיים. בד' באדר תרס"ט, הגיע לחפץ חיים יהודי וסיפר לו שלבתו בת הארבע עשרה, נכנסה רוח גלגול, והיא צועקת וסובלת באופן נורא.
שלח מרנא החפץ חיים את תלמידו הגדול, מרן ר' אלחנן וסרמן הי"ד עם עוד מנין רבנים וביניהם הגאון ר' נפתלי טרופ, הגרי"ש כהנמן, הג"ר ירוחם ממיר ועוד, כדי שיוציאו את הדיבוק מהנערה. דברים נוראים מספרים עדי הראיה לאותו מעמד נורא, וידוע שהגאון ר' אלחנן היה מספר בכל סעודת פורים במשך כשלש שעות את כל התגלגלות המעמד הנורא ההוא.
בין הדברים סיפר ר' אלחנן זצ"ל, כי הדיבוק סרב לצאת מגוף הנערה, ואז אמר לו ר' אלחנן: "האם יודע אתה מיהו החפץ חיים?" כאשר הזכיר את שמו של החפץ חיים, התחיל גוף הנערה לרעוד, והדיבוק השיב: "אני יודע! ואני רועד, כי בשמים מחשיבים אותו כתנא!!" חזר ושאל ר' אלחנן: "על מה מעריכים את החפץ חיים בשמים?" והוא ענה: "על התמדתו בתורה, שכל חייו הם 'שויתי ה' לנגדי תמיד'"
המשיך ר' אלחנן ושאל: "ואם החפץ חיים יצוה עליך שתצא – האם תצא?" והוא ענה: "אם הוא יצוה – אהיה מוכרח לצאת". לבסוף, אחר שאמר לו שהחפץ חיים מצוה עליו לצאת, והבטיח שילמדו לעילוי נשמתו, יצא הדיבוק. המעמד היה כה נורא הוד, עד שהתבטא עליו ר' אלחנן שאחר כל זה, יתכן שלא מגיע לו שכר על מצות אמונה בהשי"ת, כי התבטל ממנו כח הבחירה אחר שראה זאת בחוש.
עוד סיפר ר' אלחנן, שכאשר הביאו את הדיבוק לפני הגאון ממינסק, החלה פתאום הרוח לצעוק צעקות נוראיות, שהיא חייבת לעזוב מיד את המקום ושיניחו לה, וכששאלו אותה מה קרה? היא ענתה: כי ביום זה חל יום פטירתו של הגאון מוילנא, והוא דורש בדברי תורה בפני פמליה של מעלה בגן עדן, ורבבות רבבות של מלאכים רצים לשמוע את שיעורו, ואף היא רוצה לרוץ לשומעו…
ומה שנוגע לענייננו, הוא מה שסיפר הגאון ר' ירוחם ממיר, שהיה אף הוא נוכח באותו מעמד.
שאל ר' ירוחם את הדיבוק: "מה הביאור בדברי חז"ל ש'רשעים אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה'? איך שייך דבר כזה?" וענה הדיבוק: "כך הוא הדבר כפשוטו, מפני שכח הרע הוא כ"כ גדול" (יתד נאמן מוסף שבת קודש עקב תשס"ב).
הרשע המרגיל עצמו ליהנות רק מן ההווה שלפניו מבלי לחשוב רגע קדימה, ומבלי לחשב שכר ועונש וכו', הרי הוא מגדל בו את כח הרע שהוא כ"כ גדול, עד שנסתמים בפניו דרכי התשובה אפילו על פתחו של גיהנום רח"ל.