מה עושים עם רבבות הפתקים בכותל, וכיצד ניתן היה למנוע את הביזיון שהתרחש עם פתקו של נשיא ארה"ב ברק אובמה

 הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר לה, לד)

הכותל המערבי לפני אלף שנה: משה פונה להתפלל להקב"ה ליד "הכותל המערבי". הוא יוצא מביתו, עובר מספר סמטאות, פונה שמאלה ומגיע למקום התפילה המקודש ליהודים. לא, משה לא הגיע לכותל "שלנו". הוא הגיע אל "שער הרחמים", שם התפלל רב האי גאון, שם התפללו היהודים מאות שנים.

הכותל המערבי, שנת תש"ט: הצדקנית החסודה מרת בריינדל מביטה מהבית הגבוה שבירושלים החדשה לעבר "הכותל המערבי". היא מיישרת מבט לכיוון ירושלים העתיקה ומכוונת את עיניה ואת ליבה אל הכותל, השבוי בידי לגיונרים  חמושים. לא, היא איננה יכולה להתקרב אל הכותל, השרוי ביד זדים, בידי המלך הירדני שוחר המלחמה.

הכותל המערבי, שנת התשע"ט: רחבת הכותל עמוסה וגדושה ביהודים רבים, הבאים לשפוך את צקון לחשם לפני הבורא יתברך. בצד ימין תפגשו עשרה תלמידי חכמים, האוחזים בדפי שמות ארוכים ובלתי נגמרים. אלו הם נציגי אחת מקופות הצדקה, המציעים לכם שיתפללו בעבורכם 40 יום ברציפות, תמורת תרומה לעניי ארץ ישראל. אלפי יהודים נוספים, כל מיני סתם משועממים וגם סקרנים, צופים און-ליין בכותל המערבי, באמצעות אתר המחשב של "אש התורה", המשדרים 24 שעות ביממה את הכותל המערבי ונוכחות המתפללים שבו. דרך מכשירי הפקס של ישיבת "אש התורה" תוכלו לשלוח בקשות, שיוטמנו בכותל המערבי, ובאתרי מחשב אחרים ניתן לשגר מיילים (דואר אלקטרוני) עם תפילות ובקשות לכותל המערבי. גם ל"בזק" ישנו קו ישיר לכותל המערבי, בו אתם מוסרים שמות ונציגי 'בזק' מעבירים אותם לבין אבני הכותל…

'היהודים מקוננים על עצמם ונאנחים'

"הנוסע מבורדו", אדם נוצרי-צרפתי, שעלה לירושלים בשנת ד' אלפים צ"ג, מספר בספרו "יומן מסע מבורדו לירושלים", שיש שתי אנדרטאות של אדריאנוס, ולא רחוק מהאנדרטאות נמצאת אבן נקובה, שהיהודים באים אליה כל שנה ומושחים אותה בשמן. הם מקוננים על עצמם באנחות וקורעים את בגדיהם, ואז עוזבים. הנוסע היהודי המפורסם, ר' בנימין מטודלה, שביקר בירושלים בערך בשנת ד' אלפים תתקל"ג, מזכיר בספרי מסעותיו את הכותל המערבי, "אחד מהכתלים שהיו במקדש בקודש הקודשים, וקוראים אותו "שער הרחמים", ולשם באים היהודים להתפלל בפני הכותל בעזרה".

רבי יצחק חילו מזכיר בספרו "שבילי ירושלים", שאכן, הכותל המערבי נקרא אז "שער הרחמים", אך רבים סוברים שהיהודים באותה התקופה התפללו במקומות אחרים, כמו באזור הדרום-מזרחי של חומת הר הבית, ובמיוחד סמוך לשערים שהקימו המוסלמים בכותל המזרחי ובכותל הדרומי, כאשר על כתלים אלו נמצאות כתובות ובהן שמות של רבינו עובדיה מברטנורא זי"ע, המתאר את התפילה בכותל המערבי. זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים בידי העות'מאנים (בשנת ה"א רע"ז), החל השלטון העות'מני לשקם את העיר ואת המבנים שבה, ואף עודד את היהודים מגורשי ספרד להתיישב באזור. לכן, בגלל הנגישות והאפשרות שבדבר, החלו היהודים לפקוד  דוקא את הכותל המערבי ולהתפלל בו בקביעות.

המקור לעלות לכותל המערבי, מצוי כבר במדרש "שיר השירים", שם מובא: "ישראל משולים ליונה. מה יונה זו, אע"פ שאתה נוטל את גוזליה מתחתיה אינה מנחת את שובכה לעולם, כך ישראל, אף שחרב בית המקדש, לא ביטלו עליית ג' רגלים בשנה". הר"ן, מגדולי הראשונים, כותב ש"היו מתאספים בכל סביבות ירושלים לעלות לרגל לירושלים, כמו שעושים גם היום". דברים אלו, שהיהודים עלו לרגל בכל הדורות, החל מחורבן בית המקדש השני ועד היום, מובאים גם בשו"ת התשב"ץ, בשו"ת חתם סופר, בפירוש מהרי"ץ חיות על גיטין ד' ב' וגם באריכות בספר "שדי חמד" (מערכת ארץ ישראל אות א') ובספרי ויאמר שמואל. אך האם היהודים התפללו דווקא ליד הכותל המערבי, או במקומות אחרים? אכן, כלל לא בטוח. ה"כפתור ופרח" מאריך לשרטט בספרו הגדול את מקומות כתלי הר הבית, ומדבריו ושירטוטיו למד בעל ה"פאת השולחן" שבזמן ה"כפתור ופרח" לא נהגו כלל להתפלל ליד הכותל המערבי, אלא ליד "שער הרחמים" שבחומה המזרחית.

כולנו מכירים את הסיפור (שמופיע גם בספר "אלה מסעי" שחיבר מהר"ם חאגיז זצוק"ל), שהכותל המערבי היה מוסתר בהררי אשפה אדירים, עד שהסולטן סולימן הורה, לפני קרוב לחמש מאות שנה, לשפוך מאות מטבעות זהב וכסף ליד הררי האשפה. למקום הגיעו המונים, שחיטטו באשפה, כדי למצוא את הזהב, עד שהכותל המערבי התגלה במלוא הדרו. נמצא, לפי סיפור זה, המספר לנו שהכותל המערבי היה מכוסה באשפה שנים רבות, שאכן ישנו אישוש רציני לסברה שהיהודים התפללו רק באזורים אחרים, כמו בשער הרחמים, אך לא בכותל המערבי.  מנגד, הספר "הר הקודש" וספרים נוספים מוכיחים שגם בתקופתו של ה"כפתור ופרח" הזכירו כבר הקדמונים את הכותל המערבי במתכונתו הנוכחית.

לא להכניס ידים!!!

לדעתו של הרדב"ז, הרי הכותל המערבי הוא קיר העזרה בעצמו, אך רוב גדולי האחרונים חלקו על דעתו וסברו, שקיר הכותל המערבי הוא קיר מקירות הר הבית. לדעתו של הרדב"ז עלינו להתרחק, מגודל קדושת הכותל והיותנו טמאי מתים, הרבה מהכותל המערבי. אך כאמור, רבים וגדולים חולקים עליהם (כמו הפאת השולחן והאבני נזר ותבואות הארץ ומעשי למלך ובעל שו"ת חבלים בנעימים ועוד), וסוברים שהכותל הוא קיר מקירות הר הבית. וכך כותב בספר "עבודה תמה": "היו פה מקרוב אנשים נאמנים ונכבדים ותלמידי חכמים מירושלים עיר הקודש, ובתוכם היה מופלג בתורה ודיברתי עמם אודות הכותל המערבי, וכולם פה אחד ענו ואמרו שאין להם שום ספק כעת, והוא מוסכם אצל כולם, בין ספרדים ובין אשכנזים, שהכותל המערבי אינו לא מן ההיכל ולא מן העזרה, רק מהר הבית".

הגאון האדר"ת, רבי אליהו רבינוביץ' תאומים זצ"ל, רבה של ירושלים לפני מאה שנה, מזהיר בספרו "משכנות לאביר יעקב", ש"הירא וחרד לדבר ה', בוודאי יחוש לנפשו, שלא יושיט גם אצבע אחת בין סדקי כותל המערבי, לבל יכשל חלילה בספק איסור תורה". איסור תחיבת האצבעות לבין אבני הכותל הוא מפני שלדעת האדר"ת, נחשב כ"ביאה במקצת" למקומות הקדושים לנו. ואולם לגעת באבנים עצמן ולנשקן, מבלי לתחוב ידיים פנימה, מותר למי שטבל (שו"ת ציץ אליעזר).

המוסלמים לא קשורים

המוסלמים כלל לא מזכירים בספריהם הקדומים את הכותל המערבי. רק במאה העשרים, ככל שהתגברו יותר ויותר החיכוכים בין היהודים למוסלמים, החלה "המסורת המוסלמית" להזכיר את הכותל המערבי, כמקום אליו קשר מוחמד את ה"בהמה הפלאית" שלו, אל-בוראק, לאחר "הטיסה הלילית" שלו ממכה למסגד אל אקצא, שבסמוך לכותל המערבי. המוסלמים החלו בדורות האחרונים לקרוא לכותל בשם "אל בוראק", על שם אותה בהמה פלאית ודמיונית, בה "טס" מוחמד ל"מסעות הקודש" שלו (…). בתקופת המנדט הבריטי, דרש המופתי אמין אל חוסייני מהאנגלים להעביר למוסלמים את השליטה בכותל המערבי, שהרי הסוס של מוחמד נקשר לכותל… המופתי המוסלמי לא התרשם מדברי הוגי דת מוסלמים אחרים, הסוברים שבהמת הרכיבה הזאת נקשרה דווקא לכותל הדרומי, כי בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, אם אפשר לקחת עוד משהו מהיהודים- אז למה לא… ב"אנציקלופדית האיסלאם" ובכל ספרי הוואקף עד לפני כעשרים שנה בלבד, אין כלל איזכורים לכותל המערבי ומקומו, דבר המוכיח שכל הנסיון לקשור את האסלאם לכותל המערבי, אינו אלא המצאה ערבית, שנועדה לצרכים פוליטיים.

הרבנים לא רצו לקנות את הכותל

לדעת גדולי ישראל, שהכותל הוא קיר של הר הבית (ולא קיר עזרת המקדש), מצטרפים החוקרים, הסוברים שמדובר בקיר התמך המערבי של מתחם הר הבית המורחב, אותו בנה המלך הורדוס. כיום רובו של הכותל קבור מתחת  ולפני השטח, מלבד רחבת הכותל המערבי, "הכותל הקטן" ומספר מקומות בהם הכותל חשוף, ומשמש כקיר לבתים פרטיים ברובע המוסלמי. חלק מהכותל נמצא גם בגן הארכיאולוגי הסמוך, כשמהגן ניתן גם לגשת אל הכותל הדרומי. הכותל המערבי, הגלוי כיום לעינינו מול רחבת התפילה, ארוך 57 מטר וגובהו 19 מטרים. אך אורכו המלא של הכותל מגיע ל- 488 מטרים וגובהו מוערך ב- 32 מטרים, רובם חבויים מאחורי ומתחת לבתי הרובע המוסלמי, כפי שניתן לראות ב"מנהרות הכותל" המיוחדות והיפות, שהתגלו רק בשנת תשמ"ה ונפתחו לקהל רק לפני 9 שנים, בהוראתו של ראש הממשלה דאז והיום, בנימין נתניהו.

בימי השלטון העות'מאני, נחשב הכותל לחלק מהשטח שהיה בבעלות הנהלת הוואקף המוסלמי על הר הבית. בשנת התרמ"ח ניסה הברון היהודי אדמונד דה-רוטשילד לרכוש את הכותל המערבי במהלך ביקורו המפורסם בארץ ישראל, אך גדולי רבני ירושלים התנגדו ליוזמה, מחשש שהמוסלמים יגיבו קשה על העניין ויתפתחו מהומות דמים. כעבור כ-40 שנה פנה הפעיל הציוני דוד ילין לשגריר ארה"ב באיסטנבול, הנרי מורגנטאו האב, וביקשו לפעול שהשלטון העות'מאני יסכים למכור את הכותל ל"חברה להחזקת המקומות ההיסטוריים בארץ ישראל", שהקימו ילין וחבריו. ילין הציע לתורכים מליון פרנקים צרפתיים, אך ההצעה נדחתה כנראה על הסף.

עם כיבוש הכותל במלחמת תשכ"ז, הרסו השלטונות הישראליים את כל "שכונת המוגרבים" ששכנה ליד הכותל המערבי, ובמקום נבנתה רחבת הכותל הגדולה, בה אנו מתפללים כיום, בוכים ומבקשים על בנין בית המקדש כולו, בקרוב, עוד השנה בס"ד.

מה עושים עם פתקי הכותל?

המנהג לתחוב פתקים של בקשות ושמות בינות לאבני הכותל- המערבי, מופיע כבר בספר "פדה את אברהם" לרבי אברהם פלאג'י זצ"ל. ספרי ההלכה מציעים שלא לכתוב בפתקים אלו פסוקים או שם ה', משום שלפעמים הפתקים נופלים, נאבדים ומתבזים. בשו"ת שבט הקהתי (שנראה כי חזה את הביזיון הגדול שהתרחש עם קריאתו של הפתק האישי, שתחב נשיא ארה"ב ברק אובמה בין אבני הכותל…), מזהיר שלא לפתוח ולקרוא את הפתקים הללו, כיוון שהאנשים המניחים אותם שם מקפידים על כך. בעבר התפרסמו סיפורים כלל לא סימפטיים על אלו שפתחו את הפתקים וקראו בהם בלי רשות. אז כדאי להיזהר…

ומה עושים עם אלפי רבבות הפתקים, שנתחבים בין אבני הכותל בכל שנה?

רב הכותל, הרה"ג רבי שמואל רבינוביץ' שליט"א, דואג, יחד עם קבוצת העובדים שבכותל, להניח את כל הפתקים בשקית ולגונזם בגניזה, כדי לכבד את הפתקים וכדי להישמר מביזיון של פתקים, בהם נרשמו דברי תורה וקדושה.

בשנים האחרונות התפשטה הסגולה להתפלל ארבעים יום ליד הכותל המערבי, וכך להיוושע בדבר ישועה ורחמים. סגולה זו אינה קדומה, ומקורה ברבי הצדיק והקדוש רבי שלומקה' מזוויעהל זצ"ל, שחי בירושלים ופעל בה ישועות גדולות לפני כחמישים שנה. ודבר מעניין ומפעים: הגאון רבי משה הלברשטאם זצ"ל, היה אומר בשם הרבי, רבי דוד מלעלוב זצ"ל, שבכל ערב שבת אחר חצות יורדים האבות והאמהות הקדושים לכותל המערבי. ועוד פרט מעניין: רבה של ירושלים, הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, הקפיד שלא ללכת לכותל המערבי יותר מפעם בחודש, כדי שלא לצנן לעצמו את ההתפעלות וההתרגשות מהכותל הקדוש, אשר השכינה לא זזה ממנו מעולם.

הרואה את ירושלים בחורבנה או את המקדש בחורבנו, אם רואה את המקום בבירור – עליו לקרוע קריעה בבגדו. כשנמצאים סמוך לעיר העתיקה, או כשרואים את חומותיה או את בתיה, ועברו להם 30 יום מביקורו הקודם במקום, עליו לקרוע את בגדו. וכאשר רואים את מקום המקדש, צריך לקרוע שוב, וכשרואים את ירושלים ומקום המקדש ביחד, צריך לקרוע רק קריעה אחת (פוסקים. ועי' בס' שלהי דקייטא בזה). הגר"נ גשטטענר זצ"ל הכריע שגם בחור, שהבגדים שלו שייכים להוריו, צריך לקרוע.

ועוד הלכה מעניינת: המגיע לכותל המערבי, צריך להשתחוות מעט, (יעויין רמב"ם כלי המקדש ה', י"א ובשולחן ערוך סימן ק"נ סעיף ה' ובספר מנוחת אמת פרק י"ב).

—- ושניפגש כולנו, בקרוב מאד, בבית המקדש…