הרב אהרן כהן
"וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם" (בראשית י"ח, ב')
מסירות נפשו של אברהם אבינו למצות הכנסת אורחים לא ידעה גבול. גם בהיותו זקן, חולה ותשוש, כשבחוץ מזג אויר הקרוב יותר לכבשן, הוא מתעלה מעל עצמו, ורץ בכוחותיו האחרונים לקיים את המצוה בגופו ממש, למרות שיש לו עבדים רבים שיכולים לפחות לעזור לו, הוא אינו מוותר ועושה הכל בעשר אצבעותיו.
תכונה מופלאה זו של מסירות נפש לאורחים בתוספת רגישות עילאית לצרכיו האמיתיים של האורח, עברה מאבי האומה לדורות הבאים, וניכרת ביותר אצל גדולי ישראל.
הסיפור הבא מחמם את הלב ולא רק בשל הדאגה והאהבה של גדול הדור שמודגשת בו, אלא משום שהוא שיעור יוצא דופן בהכרת ערך הזמן, סבלנות, סדר עדיפויות, ותורה שלמה בפרק הכנסת אורחים. אירוע יוצא דופן זה סופר ע"י הג"ר קלמן אפשטיין שליט"א, בן הגאון רבי זעליג אפשטיין זצ"ל, ראש ישיבת "שער התורה" בקווינס. הדבר ארע לפני שנים רבות לדודו, רבי לייב, כשהיה בן ארבע עשרה.
ר' לייב למד בישיבה קטנה ברוסיה, והיה בדרכו לבית הוריו. הרכבת שבה עמד לנסוע היתה אמורה להגיע לתחנה ביום חמישי בשעה אחת בצהרים, ואז היה אמור לצאת לדרכו למסע בן יום לביתו בסטוצ'ין, פולין. לייב ידע שאפילו אם תגיע הרכבת בזמן, הוא יגיע שעות אחדות ממש לפני כניסת שבת. אך הרכבת הגיעה לתחנה רק ביום ה' בערב. היה זה לאחר חשיכה, כשלייב סוף סוף עלה על הרכבת.
ביום שישי בבוקר הבין הנער שאפסו הסיכויים להגיע לסטוצ'ין בזמן לשבת. הוא יצטרך לשהות במהלך השבת במקום אחר. הוא שאל את הסדרן מהן התחנות שבהן תעצור הרכבת, וקיווה שיזהה את אחת הערים כמקום ריכוז יהודים, שם ירד בתקווה שיוזמן לשבות בבית אחד היהודים. לשמחתו אמר לו הסדרן שאחת התחנות תהיה בעיר לא רחוקה מראדין.
לייב היה מאושר, מכיון שדודו הזקן – החפץ חיים עצמו גר בראדין. סבו של לייב היה אחי הח"ח. ודאי שיוכל לשהות שם בשבת עם הצדיק הגדול! כשעצרה הרכבת, אחז לייב בחפציו וירד. הוא שאל כיצד להגיע לראדין, ועשה דרכו מהר ככל שיכל, לבית אחי סבו.
כשהגיע לבית, התקבל בחביבות ע"י אשת הח"ח שאמרה לו כי הרב כבר עזב לבית הכנסת. היא הסבירה, שבאופן קבוע הח"ח עוזב מוקדם את הבית לפני כניסת השבת, כי נוהג הוא ללמוד עם אנשים שנאספו בבית הכנסת לפני תחילת התפילה. היא הציעה שלייב ינוח מעט לפני שילך לביהכ"נ, מכיון שכמעט ולא ישן בלילה הקודם. לייב שמח על ההצעה, ובשל דרך החתחתים ומושבו הלא נוח, נרדם הנער העייף מיד.
כשהתעורר, ראה כי הח"ח כבר יושב ליד שולחן השבת, מעיין בספר. הצדיק ברך את הנער בחמימות, הורה לו ליטול ידיים, להתפלל קבלת שבת ומעריב, ואז ישבו לאכול יחדיו את סעודת השבת. כאשר סיים לייב את התפילה, קרא הח"ח לרבנית להצטרף אליהם, הוא קידש, ושלשתם – הרב הזקן, אשתו והנער הצעיר אכלו סעודת שבת יחד.
לאחר הסעודה ביקש הח"ח את סליחתם ופרש לחדרו לישון. לייב שכב שוב על אותה ספה שישן עליה קודם, מנסה להירדם בשנית, אך ללא הצלחה. מכיון שישן קודם לכן, התקשה להירדם. הוא קם ונכנס למטבח, על הדלפק שם לב לשעון קטן, הוא הרימו ולתדהמתו לא היה גבול, השעון היה נראה לו תקין, אך הראה על השעה ארבע!! כיצד השעה יכולה להיות ארבע בבוקר? תמה לייב הצעיר לנפשו, לא יכול להיות שעוד כמה שעות יבקע השחר! הוא הביט החוצה וראה שחשיכה עדיין שררה, ולא יכול היה להחליט מה היתה השעה באמת. מבולבל, חזר לספה ונרדם.
כאשר התעורר לייב בבוקר נכנס שוב למטבח, שם ראה את הרבנית אשת הח"ח. "שבת שלום" בירכה לשלום בהנידו ראשו בכבוד. ואז שאל את השאלה שהציקה לו: "אתמול בלילה, לאחר שסעדנו, לא יכולתי לישון ולכן נכנסתי למטבח, ראיתי את השעון שהראה על השעה ארבע בבוקר, האם השעון היה תקין? מתי בעצם סיימנו את הסעודה?"
"כן" ענתה, "היה זה אכן מאוחר מאד כשסיימנו, אך הסעודה לא ארכה זמן רב".
"מתי בעצם התחלנו לאכול?" שאל לייב הנבוך, "האם ישנתי זמן כה רב כשהגעתי"?
"אספר לך מה קרה", אמרה הרבנית. "כשהרב הגיע הביתה מביהכנ"ס היית שקוע עמוק בשינה. רציתי להעירך כדי שתוכל לשמוע קידוש, אך הרב עצר אותי, הוא אמר שאתה ודאי מותש ממסעך הארוך, והציע להניח לך לנוח. נחכה, ונקדש כשאתה תקום. אך ככל שעבר הזמן ולא התעוררת הוא הורה לבננו אהרן ולי לקדש ולסעוד, כשהוא עצמו לא מצטרף אלינו, אלא ישב ולמד בצפייה שתתעורר. קבענו שאז יעיר אותי ונשב יחד לסעוד את סעודת השבת לכבודך".
הרבנית סיימה: "אכן ישנת במשך כמה שעות, אך הרב עמד על כך שהוא לא יתחיל את סעודת השבת ללא אורחו המיוחד…"
אם לא היה הנער חוקר לפשר תעלומת השעון, לא היו הח"ח ואף לא הרבנית אומרים לו דבר על התנהגותם המדהימה – והדבר לא היה נודע לעולם!
סיפור נוסף שממחיש את מאמציו המרובים של החפץ חיים להבטיח את נוחות האורח מביא רבי דוד קולדצקי שליט"א, ששמע זאת מאביו רבי שכנא זצ"ל, בן רבי חיים קולודצקי זצ"ל.
הגאון רבי חיים קולדצקי זצ"ל, מתלמידי ישיבת וואלז'ין, אשר שימש כשלושים שנה ברבנות בארה"ב, נזדמן פעם אחת לביתו של מרן החפץ חיים ונשאר ללון בצל קורתו.
החפץ חיים עצמו הציע לאורח את המיטה, ולאחר שסידר את הכרית והכסתות. נדהם רבי חיים לראות כיצד הסבא קדישא שכב לרגע קט בעצמו על גבי המיטה כדי לבדוק אם היא מוצעת כהלכה, ואם האורח יוכל לישון בנוחות…
