יום חמישי כ"א בכסלו תש"פ
מדוע צריך להודיע על הפקרת החמץ לאחר מכירתו לגוי?
כפי שלמדנו, לכתחילה יש למכור חמץ לגוי בקניני 'כסף' ו'משיכה' יחד. ואם לא ניתן למשוך את החמץ, וכגון במכירה הנהוגה שהרב מוכר את החמץ עבור אנשים רבים מאוד, ולא ניתן למשוך את כל החמץ – ניתן להקנות לגוי את החמץ בקנין 'אגב', דהיינו שהמוכר יקנה לו קרקע מסוימת בכסף ובשטר, וַאֲגָבָהּ יקנה הגוי את כל החמץ, בכל מקום שהוא. ולכתחילה אין לסמוך על קנין זה בלבד, אלא יש להוסיף 'קנין סודר', או קנין של 'מנהג הסוחרים', דהיינו פעולה הנחשבת במקום זה בין הסוחרים כקנין גמור.
ובכל אופן שמקנה לגוי את החמץ במספר קנינים יחד, יאמר לו שהקנין יחול אף באחד מהם, מחשש שמא דעתו של הגוי לקנות דווקא בכולם יחד, ואזי אם אחד מהם אינו מועיל, לא יועילו גם האחרים. ואחר המכירה יודיע המוכר בפני שלושה אנשים, שאם הגוי אינו קונה בכל הקנינים שנעשו, יהיה החמץ הפקר גמור.
[משנ"ב תמח, יט, וביה"ל ג, ד"ה בדבר]
בכמה אחוזים צריך להוזיל את מחיר החמץ במכירתו לגוי?
כאשר מקנים לגוי את החמץ בקנין כסף – המנהג ברוב המקומות להקנותו בסכום הקרוב לשוויו, ומקבלים מהגוי חלק מהתשלום בתור 'דמי קדימה' ותחילת פרעון, ויתרת התשלום נחשבת כהלוואה שהגוי אמור לפרוע, וממנים 'ערב קבלן' לתשלום החוב. ויש אומרים שאם הגוי אינו משלם את מלוא התשלום שנקבע, אף שהפכו את יתרת התשלום להלוואה, אין זה נחשב כקנין כסף; ויש הנוהגים כדבריו.
וכתבו אחרונים, שכדי שהמכירה לא תֵראה כ'הערמה' בעלמא, צריך להוזיל את מחיר החמץ בשלושה אחוזים מערכו. ויש אומרים שבזמננו – אדם פרטי יוזיל את מחיר החמץ בעשרה אחוזים, ובעל עסק של חמץ המוכר את החמץ הנותר בעסק, יוזיל את מחירו בחמשה אחוזים; אך כשמוכרים כמות גדולה מאוד של חמץ, יתכן שאין צורך להוזיל את המחיר ביותר מאחוז, כיון שגם אחוז זה הוא רווח ניכר.
[ביה"ל תמח, ג, ד"ה בדבר; ביאורים ומוספים דרשו, 64-65]
האם צריך לפרט במכירת החמץ את כל סוגי החמץ הנמכר?
בשטר ההרשאה למכירת חמץ, צריך כל אחד מהמוכרים לרשום את כתובת המקום שבו נמצא החמץ, ואת המקומות המדויקים בכתובת זו, שבהם מונח החמץ הנמכר. ואם קשה לו לפרט את כל המקומות, יכול לסמן לפני כתיבת ההראה את כל המקומות שמעונין לכלול במכירה, ואז לרשום בשטר ההרשאה "המקומות המסומנים למכירת חמץ", וכיוצא בזה.
וכמו כן, צריך לפרט בשטר את כל סוגי החמץ הנמכר; אך בזמננו שהרב מוכר לגוי חמץ מכל הסוגים, והגוי יודע שהמכירה כוללת את כולם, מעיקר הדין אין צורך לפרט את כל סוגי החמץ, אלא שלכתחילה ראוי שהרב יפרטם בשטר המכירה; ואילו בשטרי ההרשאה שהמוכרים כותבים לרב, אף לכתחילה אין צורך לפרט את סוגי החמץ, כיון שלגוי אין זה משנה מאומה אם חמץ מסוג פלוני הוא של ראובן או של שמעון, ודי בכך שידוע לו כי הוא נכלל במכירה.
[ביה"ל תמח, ג, ד"ה בדבר; ביאורים ומוספים דרשו, 68 ו־78]