במסיבה של גדולי תורה באמריקה ישבו בצוותא מרנן הגאונים רבי יעקב קמינצקי ורבי יעקב רודרמן זכר צדיקים לברכה. היה זה לפני מוצאי שבת והגר"י קמינצקי נשא דברים לפני המסובים. והנה, בדיוק ברגע שנראו שלושה כוכבים, קם הגר"י רודרמן, באמצע דרשתו של הגר"י קמינצקי, ועזב את המקום, ולאחר 2-3 דקות חזר. בתום הדרשה התנצל הגר"י רודרמן על שנאלץ לעזוב, ונימק את הדבר בכך שרצה להתקשר לרעייתו כדי שלא תדאג מהשעה המאוחרת.
והוסיף הגר"י רודרמן: אספר לכם ממי למדתי על החיוב הגדול שמוטל על כל בעל בישראל לכבד את רעייתו. וכאן סיפר מעשה ששמע מסבא קדישא, החפץ חיים זצ"ל, ששמע מפי רבו, רבי נחומק'ה הורודנע'ר זצ"ל, שנמנה על אחד מגאוני הגאונים בתקופה ההיא.
באחד מימי החנוכה ישב רבי נחומק'ה ליד החנוכיה שלו והתעכב בהדלקת הנרות. בכל הבתים הסמוכים כבר ריצדו אורות הנרות ואילו הגאון יושב וממתין. שעה, שעתיים וגם שלוש שעות. בני הבית והמקורבים לא ידעו על מה ולמה. כשנכנסה רעייתו הביתה, קם הגאון והדליק את הנרות. התפלאו התלמידים מאד, שהרי לפי דעת הרמב"ם לא יוצאים בהדלקת נרות חנוכה לאחר שקיעת החמה, ומדוע היה נזקק להמתין לה, למרות שאין כל חיוב שהאשה תהיה נוכחת בהדלקה?
הסביר להם הגאון: כתוב בגמ' שנר חנוכה ונר שבת, נר שבת עדיף, משום שלום בית. במקרה שלי, אם לא הייתי ממתין לרעייתי, היה הדבר פוגם מעט בשלום הבית, ולכן אם חז"ל העדיפו נר שבת משום שלום בית, הרי שמותר לי לפחות לסמוך על אותן דעות המתירות להדליק גם לאחר השקיעה..
ברגע שנכנס לביתו החליף הגאון מטשיבין את שפת הדיבור מאידיש לעברית
'רוח אחרת' שורה על גדולי ישראל, המתנשאים על שאר העם במעשיהם ובמידותיהם. הגאון רבי נתן גשטטנר זצ"ל סיפר מעשה מופלא על רבו הגאון מטשיבין זצ"ל (שסופר לנו ע"י חתני הרה"ג רבי אליעזר רוט) ואפשר ללמוד מכך על מידת ההתחשבות בזולת, והפעם מדובר בעקרת הבית. ואם כך, חשובים הדברים בכפליים.
הסיפור נשמע כאמור מפיו של הגאון בעל 'להורות נתן' זצ"ל שהיה אחד מתלמידיו המובהקים של מרן הגאון מטשיבין, רבי דב בעריש ווידנפלד זצ"ל. במשך תקופה ארוכה היה הגר"נ גשטטנר מלווה את רבו בדרכו מהישיבה עד לביתו, והיה מדבר איתו בלימוד. כשהגיעו לביתו של הגאון מטשיבין, נכנסו שניהם הביתה, והמשיכו להתפלפל.
וכך סיפר הגר"נ גשטטנר: אשתו בזיווג שני של מורי ורבי לא שלטה היטב בשפת האידיש, ודיברה בעיקר בלשון הקודש. שמתי ונתון אל ליבי שמאז הנישואין הללו, כל פעם כשהגעתי עם הגאון מטשיבין לביתו, החליף בעל הבית את שפת הדיבור, ודיבר רק בלשון הקודש. עד הכניסה לבית דיברנו באידיש, אבל משנכנסנו פנימה, החליף מיד הגאון מטשיבין את שפת דיבורו מאידיש ללשון הקודש, למרות שהיה הדבר קשה לו קצת.
הוא עצמו הסביר לי את הסיבה, ציין הגר"נ גשטטנר, באומרו שראשית, הוא רצה שגם אשתו תבין את הנאמר בדו שיח, ושנית אם אשתו תבחין שהוא מדבר באידיש היא עלולה לחשוב שאולי הוא מסתיר ממנה משהו… לכן השתדל תמיד לדבר לפניה בלשון הקודש.
איזו התחשבות מרבית בעקרת הבית יש כאן! וכי באמת הייתה זוגתו של אותו גאון וצדיק חושדת בו שהוא מנסה להסתיר ממנה דבר מה?! אבל הגאון מטשיבין חשב גם על כך, שלא לדבר באידיש לפני אשתו.
האשה לא תבין את ההסבר על 'מיגו להוציא'
בספר 'שר התורה', על תולדותיו של הגאון מטשיבין, מובא עוד שהגאון הקפיד להעלות על שולחן השבת שלו רק דברי תורה קלים, שגם רעייתו תוכל להבינם. הוא עשה זאת גם כאשר התארחו על שולחנו גדולי עולם.
הגאון זצ"ל הבין שכאשר זוגתו מסבה ליד השולחן, צריכים לכוון את הדברים כך שידברו גם אליה, ואי אפשר לדבר אז על 'מיגו להוציא' ולא על 'יאוש שלא מדעת' החידוש הוא שבעל הבית עשה זאת גם כאשר היו שם ענקי ארץ והם הרי הגיעו לביתו לפעמים תכופות ביותר. גם אז הקפיד על כך.
(מתוך הספר שמחה בבית – מדברי הגאון רבי יצחק זילברשטיין, בעריכתו של הרב משה מיכאל צורן)