הרב יעקב הייזלר
"באלול לא משקרים"
הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל סיפר, כי בקלם היה פעם בשבוע יום השוק. באחד מחודשי אלול הגיע למקום סוחר יהודי לרכוש סחורה מסוימת. הוא נעצר ליד אחד הדוכנים, בחן את הסחורה, ואז שאל את המוכר הנכרי כמה הוא רוצה בעבורה. הסוחר נקב בסכום. היהודי ניסה להתמקח וטען שראה במקום אחר את אותה הסחורה בדיוק במחיר זול יותר. הסוחר הגוי התעקש שזה המחיר של סחורתו, והוא לא יורד ממנו.
רגע לפני שהתפוצץ המשא ומתן בין הצדדים, ניגש אל המוכר הנכרי חבר שלו, גוי אף הוא, ושאל לפשר הוויכוח. הסוחר הנכרי סיפר דברים כהווייתם, וחבירו מיד נענה כנגדו: "אם הסוחר היהודי אמר שראה את אותה הסחורה במחיר זול יותר – אתה יכול להאמין לו! באלול היהודים לא משקרים"!
יש עוד עשרות סיפורים כאלה. מכולם אנו למדים שהאווירה של אלול בעיירה היהודית הייתה כה מוחשית, עד שהיא הקרינה גם על הגויים שמסביב. הם ראו שאלול הוא חודש שונה. הייתה אווירה של ערב משפט ברחוב. (הגר"ד גולד שליט"א משגיח ישיבת דרך חכמה, ספר אני לדודי, עמ' קפה)
"לב יודע מרת נפשו…"
פעם אחת בימי אלול באתי אליו לבקש עצה ותושיה על ג' דברים רוחניים שעלו בדעתי לקבל עלי להשתדל בהם לשנה הבאה.
"פגשתיו בעת שהתפלל תפילת שמו"ע של ערבית בישיבת קמניץ. הוא האריך בתפילתו. כשסיימה, כבר לא היה איש באולם הישיבה. כשראני, לפת את ידי בידו הקדושה. משהתיישבנו, פנה אלי בזה"ל: "הרי הימים האלו ימי אלול הם. מטבע הדברים, כל אחד בוודאי חושב איזו קבלה עליו לקבל לשנה הבאה.
"הנה, "לב יודע מרת נפשו", וכל אחד יודע הטבעים שלו ומהם הדרכים הנכונות להתמודד אתם. למשל, אחד שיש לו טבע פלוני, צריך לעשות כך וכך נגדו, ובטבע פלוני – כך וכך… ופירט לפני את כל ג' הקבלות שעליהן חשבתי להתייעץ עמו, ואמר לי את עצותיו ופטרני לשלום… הנה כל אחד יכול לפרש הדבר כרצונו, אבל עובדא היא בלא גוזמא כלל. (עדות א' התלמידים, הקדמת "לב אליהו")
מדוע סירב להגיע למטה המשטרה בחודש אלול?
על הג"ר יצחק דוד רוטמן זצ"ל מתלמידי הסבא מקלם, וחמיו של הגר"א לופיאן זצ"ל מסופר:
"תקופת התבודדות קבועה היתה לו בחודש אלול, החודש אשר עליו כתב הגרי"ס זצ"ל "לפנים כאשר ידעתי כל איש ישראל אחזו פלצות מקול הקורא קדוש אלול!
פעם פנה הג"ר יצחק דוד להתבודדותו, והנה הגיע מכתב לביתו שעליו להתייצב מיד בתחנת המשטרה, הוגשה כנגדו תביעה על מסחר בלתי חוקי ביין, מכירת המשקאות החריפים היתה תחת פיקוח ממשלתי, והוטל עליהם מס כבד, ויין הצימוקים שלו הוגדר אף הוא כמשקה חריף, והיה עליו לבוא מיד למטה המשטרה ובאם לאו יעצר!
מובן שבני הבית נבהלו מאוד ומיהרו למקום התבודדותו לבקש ממנו שיגש לתחנת המשטרה ויסדר את הענין ענה הגרי"ד: אני טרוד כעת בהכנות למשפט חמור יותר, וכפי פסק הדין במשפט חמור זה, כך תוכרע גם התוצאה של המשפט הפעוט הזה, ולא עזב את בית התבודדותו!
בעת מגוריו בירושלים, היה מצבו של הגרי"ד דחוק הוא ישב על התורה ועל העבודה, ואחיו ר' שלמה היה שולח אליו סכומי כסף בקביעות מארה"ב, בשלהי שנת תרפ"ז הגיע בן דודו הגר"א אייזנברג זצ"ל, שהתגורר בארה"ב לביקור באר"י, והביא עמו כסף וחבילת ביגוד ומצרכים, בשליחותו של ר' שלמה הוא עלה לישיבת "מאה שערים" למסור להגרי"ד את השליחות הכסף והחבילה, והיה זה בג' אלול חודש הרחמים, אך זה נכנס והגרי"ד אמר לו: תבוא לאחר יוה"כ…! (בית אבא, עמ' תקיח)
מסירות נפש לתפילה
אצל רבינו רבי אליהו לופיאן זצ"ל, ראו מסירות־נפש לתפילה בכל ימות השנה וכל שכן בחודש אלול או אז התעצם ביותר בעבודת התפלה. ועל כך סיפרו תלמידיו: פעם אחת בתחילת ימי אלול נתקף רבינו חום גבוה מאד. מחולי זה נחלש מאד ונעדר מהישיבה בשבועיים הראשונים של אלול. כשקם מחוליו סיפר שחומו בימי העדרו הגיע אף לשיא של ארבעים ושתיים מעלות. באותם ימים התקיים בביתו מנין קבוע לכל התפילות. על אף חולשתו הגדולה בעטיה מעדו רגליו בהליכתו כמה פעמים והיה צורך לתמוך בו כדי שלא יפול, התחזק תמיד, קם ממיטתו, לבש בגדיו לתפילה והתפלל בקול רם ובהתלהבות כדרכו בישיבה תמיד. (לב אליהו בהקדמה, עמ' 50)
לומד בזמן סדר א'
גם עבודת לימוד המוסר באלול הגיע במחיצת קדשו לשיאים בימים אלו. הג"ר יצחק ברנשטיין זצ"ל ר"מ ישיבת כפר חסידים סיפר בהזדמנות: "הזדמן לי להיכנס פעם לביתו של המשגיח רבי אלי' זצ"ל, בשעת סדר א' באחד מימי אלול, והנה ראיתיו יושב ולומד "שערי תשובה"… אצל ר' אלי, ללמוד מוסר בסדר א' היה דבר יוצא דופן! במשך כל השנה היה כל היום לומד גמרא גם בישיבה וגם בבית, אך באלול יכלו לראותו עם "שערי תשובה".
"גם השיחות באלול היו שונים, היה קורה שדיבר בהתעוררות מיוחדת ובניגון גדול, לפעמים גם אמר שמוע'ס אחרי תפילת שחרית, כאשר לפתע נעמד ודיבר דברי התעוררות כחצי שעה.
חרדת הדין
ממשיך דרכו המשגיח הגה"צ רבי דב יפה זצ"ל סיפר לימים באחת משיחותיו: "כשר' אלי' זצ"ל היה מדבר על ענין חרדת הדין, עמד על הנקודה הבאה: פעמים שאדם עומד סמוך לר"ה וכשעורך חשבון נפשו הוא מגיע למסקנה שמעשיו בשנה זו לא היו יותר גרועים ממעשיו בשנה שעברה. ואז הוא אומר לעצמו: העובדה ששנה זו עברה עלי בשלום, מוכיחה שכאשר דנו אותי בר"ה הקודם על מעשי שבשנה שעברה, מצאו אותם כשרים, ולפיכך גזרו את דיני לחיים טובים, וא"כ מסתמא גם השנה – שמעשי לא היו גרועים יותר, ידונו אותי לחיים טובים לשנה שתבא, ויכול אני להיות רגוע…
"אך, אפשר שטעות חמורה בידו! שהנה, בהשגות הראב"ד על הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ג ה"ב) יסד, שמה שאמרו חז"ל, שבר"ה רשעים נחתמים לאלתר למיתה, אין הכרח שיחתמו את דינם שימותו מיד בשנה זו, אלא יתכן שיחתמו את דינם, לאלתר, שימותו קודם הזמן שהיה קצוב להם לחיות. כגון, מי שהיה קצוב זמנו לשבעים שנה, אם בר"ה ימצא שהוא רשע, חותמים לאלתר את דינו שימות כשיגיע לגיל חמישים במקום בגיל שבעים.
"וא"כ אפשר שכל חשבון אדם זה בטעות יסודו! הוא חושב להוכיח מהעובדה שעבר את השנה האחרונה בשלום, שבר"ה הקודם נכתב לחיים, ומקווה על סמך זה, שגם השנה, שמעשיו לא גרועים יותר, יחתם לחיים, בעוד שיתכן שבר"ה הקודם החליטו להוריד לו שנה מהחיים שנקצבו לו, ובשנה זו מידת הדין כבר לא מסתפקת בשנה ותתבע להוריד לו שנתיים, וכך מקצצים לו חתיכות חיים! ואז כשבאמצע שנותיו יגיע קיצו, יתברר שר"ה לא היה טוב… (לעבדך באמת, עמ' כג)
הפחד כסגולה
כך היה מרגלא בפומיה לומר שכאשר האדם מפחד זה כבר סגולה להצלחתו ביום הדין. באחת השנים עת שנשא שיחה מוסרית בישיבת פוניבז' לגבי חשיבות אימת הדין, סיפר ר' אלי' זצ"ל:
"בהיותי ברוסיה היה מעשה בשני אנשים שעמדו בדין על אותה עבירה בבית המשפט. האחד ישב מפוחד ודואג בשעת הדין – ולבסוף זיכוהו. חבירו ישב וסירק שערותיו וכדו' בשעת הדין, שליו ובוטח – ודנוהו מיד לתליה.
"לכך צריך לפחות לפחד לפני יום הדין. הפחד כשלעצמו יכול לגרום לאדם שיזכה בדין!
להרבות ידידים – עצה לזכות בדין
כמו"כ היה חוזר ואומר שאחד העצות להינצל בדין הוא להרבות חסד עם ידידיו ואוהביו.
וכה נשא ואמר בשיחתו: "באחד מפסוקי פר' האזינו, נמצא עצה לזכיה ביום הדין. הכתוב אומר: "א־ל אמונה ואין עוול… כי כל דרכיו משפט".
ו"יש להבין, איזה תואר ושבח הוא להקב"ה שאינו עושה עוולה? משל למה הדבר דומה, אם יבוא אחד ויציע שידוך לחברו, וכשיתבקש לציין את מעלותיו של המדובר, יענה שהוא לא עושה עוולות, אינו גונב ולא מכה שום איש. היתכן שייחשבו כל אלו למעלות? מובן איפוא שאי אפשר לפרש פסוק זה כפשוטו. וא"כ, מהו השבח על הקב"ה שאינו עושה עוולה?
"אכן לכשנעיין היטב נראה לפרש כך: הנה, בית דין של מטה שפוסקים את הדין, יתכן מאד שע"י פסק הדין שלהם הם גורמים עוולה. ומדוע? כי אחד שנתחייב מיתה בבית דין כדת וכדין בעדים ובהתראה וממיתים אותו, אמנם לגביו לא נעשה שום עוולה, כי ראוי הוא לגזר דינו, אבל הרי השאיר אשה אלמנה וילדים יתומים חפים מפשע שעתה אין להם תומך ומפרנס. אבל לבית הדין אין שום ברירה אחרת. מחוייב הוא למצות את הדין עם החייב למרות שבכך נגרמת עוולה לבני משפחתו.
"כל זה בדיני אדם. אבל בדין שמים אינו כן! אם אדם חטא ונתחייב בדין שמים עונש מיתה ח"ו, או יסורים או גלות וכדומה, אזי לפני גזר הדין בוחן הקב"ה את סביבתו של אדם זה, את משפחתו, חבריו וידידיו. ואם אמנם כשיבוא החייב על עונשו, הצער שייגרם לכל אלה אינו מגיע להם, הרי הוא ניצול בזכותם! ולמשל, אם הוא אדם עשיר ומפרנס עניים ואם ייענש יאבדו העניים פרנסתם, הרי הוא ניצול על ידם.
"וזהו הפירוש: "א־ל אמונה ואין עוול". הקב"ה אינו עושה עוול לאחרים שאינם ראויים לעונש, בהענישו את הראוי לעונש. והוא גם מה שמצינו בגמ' (ר"ה י"ח) על דברי המשנה: "כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. אמר רבי בר־בר חנה אמר ר"י: וכולן נסקרין בסקירה אחת", והיינו מה שאמרנו: אמנם כל אחד ואחד עובר לפניו ביחידות – כבני מרון – לדון אותו על מעשי עצמו, אם לזכות או ח"ו להיפוך, אבל מכל מקום יחד אתו נסקרים גם כל העולם בסקירה אחת. כלומר: בשמים מסתכלים במי מאנשי העולם יפגע עונשו של זה, ואם השני אינו ראוי להצטרף בצערו לעונשו של זה, פוטרים בגללו גם את החייב!
"מעתה, מסיק רבינו, מה טוב הוא לאדם שיש לו ידידים רבים, כי אם יצא עליו גזר דין לא טוב ח"ו, והוא יש לו ידידים אשר יצטערו בצערו אם ייענש, והם אינם ראויים לצער הזה, הרי יינצל בזכותם!
"לכן העצה היעוצה לנו בכל זמן וכל־שכן בערב ר"ה, שנתקשר כולנו בעבותות אהבה, כל אחד לחבירו, לכל הפחות שיהא שותף אחד להשני – להרגיש שמחה בשמחת חבירו, וכן להיפך ח"ו שיצטער באמת בצער חבירו – וכמה תגדל בזה זכות כ"א לעצמו ליום הדין, שעל ידו יצא חברו זכאי בדינו.
לעשות עבור הכלל
בדומה לכך כתב רבינו בספרו 'לב אליהו' (עמ' רסו): "שמעתי מאיש ת"ח נאמן, מעשה שאדמו"ר מרן הר"י הורביץ זצוק"ל מנובהרדוק נכנס לישיבה באחד מימי אלול, ואמר שיחה מוסרית סוערת, והוכיח שאין לנו עצה היאך להינצל מן הדין וכו', ועורר את כולם בבכיות נוראות.
"לבסוף סיים, שיש לנו רק עצה אחת, לעשות עבור הכלל ויהיו רבים צריכים לנו, ושצריכים לגנב חותכים את חבל התליה ומורידים אותו ממנו.
בר"ה כל רגע יקר
ואם בחודש אלול העפיל רבינו לגבהים, הרי שבר"ה ויוה"כ היתה עבודתו בקודש בשרפי קודש ובאופן בל יתואר.
הרבנית וילנסקי, ע"ה בתו של רבינו, העידה: "לפני שנת תרפ"ח, כשעוד התגוררנו בקעלם, בר"ה היה אבא מצטרף עמנו לסעודת יום ר"ה, אך הסעודה עצמה היתה קצרה ומהירה מאד. בר"ה – נהג לומר – כל רגע הוא יקר ערך, "יעדער מינוט איז טייער!" כשהתגוררנו באנגליה הוא לא בא הביתה לסעודה ונשאר עם התלמידים בישיבת "עץ חיים". אחת מבנותיו היתה עמו לשרתו.
"בכלל, בר"ה לאחר התפילות היה מוכן לאבא סט בגדים שלם. בגדיו כולם מראשו ועד רגליו היו רטובים ממש וספוגים מזיעה. כך מדי שנה בשנה בשני הימים. (ר' אל'ה, עמ' 322)
"איך ארגיש זאת בימים הנוראים?!"
הרב אברהם דב פינסקי, נכדו של רבינו, אף סיפר:
"חולשתו האחרונה של הסבא החלה שנתיים לפני הסתלקותו, מיד לאחר יום־הכיפורים. בדרך כלל הוא שב לירושלים יום־יומיים אחרי יוה"כ. באותה שנה סבא שב מכפר־חסידים למחרת יוה"כ בפנים חוורות. הוא התאונן על פצע כואב מאוד בגופו. היה זה פצע שמתפתח אצל אנשים מבוגרים. הוא גנח מיסורים, דבר נדיר אצלו. איני יכול לשכוח איך שלאחר כמה ימים הקיזו ממנו כחצי ליטר מוגלה! אמי ע"ה טיפלה בו במסירות, ואט אט שככו כאביו, עד שנתרפא כליל, אך אז הבחינו לפתע שזכרונו נפגם במקצת… ומאז נחלש.
"לגופו של דבר: איני יכול לשכוח את אחת השיחות שהיה לאמי עם הסבא באחד מאותם ימי היסורים. היא התלוננה לפניו בכאב ושאלה – אבא! הרי פצע כזה לא מופיע ביום אחד. מה קרה לך אבא? איך לא הרגשת שמתפתח אצלך פצע? למה לא שמת לב?! סבא ענה לה ואני עמדתי בצד ושמעתי בהתרגשות גדולה. הוא השיב לה בלחש מתוך יסוריו האיומים: "חיהל'ה! חיהל'ה! ימים נוראים – לא הרגשתי. איך את חושבת שאני ארגיש דברים כאלה?!".