הרב יהודה יעקבזון
בפרשת השבוע נאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואמרו חכמינו ז"ל: "יצחק תיקן תפילת מנחה – שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו".
מהמילים "לפנות ערב", נראה שהתפילה היתה בסמוך לשקיעה, כפי שפירשו הראשונים כאן, ועל הכתוב בפרשת כי תצא "והיה לפנות ערב ירחץ במים". וכך מובן גם מדברי חז"ל שאמרו שתפילת מנחה תוקנה כנגד קרבן התמיד של בין הערביים, וקרבן זה היה קרֵב בשעה 'תשע ומחצה', דהיינו בתחילת הרבע האחרון של היום. ואכן, לדעת ראשונים רבים זמן תפילת מנחה הוא ברבע האחרון של היום, וכפי שמכונה בפינו תחילת הרבע האחרון של היום: "זמן מנחה קטנה".
ברם, מעיקר הדין ניתן להקריב את קרבן התמיד של בין הערביים בשעה 'שש ומחצה', דהיינו כמחצית השעה לאחר חצות היום, וכך אכן עשו בערב פסח, בו היו צריכים להספיק את הקרבת כל קרבנות הפסח לאחר קרבן התמיד, ולפני שקיעת החמה. ולפיכך, דעת ראשונים רבים שניתן לכתחילה להתפלל תפילת מנחה משעה זו, המכונה בפינו: "זמן מנחה גדולה".
ויש מן הראשונים שכתבו שעיקר זמן התפילה – בזמן מנחה קטנה, ואם התפלל בזמן מנחה גדולה יצא ידי חובתו; וכך נפסק בשולחן ערוך. וכתב המשנה ברורה, שהחפץ לצאת לדרך, או שאם ימתין לזמן מנחה קטנה לא יוכל להתפלל בציבור, לכל הדעות רשאי להתפלל מנחה גדולה לכתחילה.
ורבים מגדולי ישראל נהגו להתפלל מנחה גדולה בדרך קבע, וכך מנהג קהילות רבות וישיבות רבות. ויש שכתבו כי טעם הדבר מפני שלא רצו לאכול לפני התפילה, או מפני שלאחר מכן היה להם סדר לימוד, ולא אבו להפסיקו.
ובמחצית השעה שבין חצות היום לזמן מנחה גדולה אסור להתפלל מנחה, ואף 'אשרי' שלפני תפילת מנחה אין ראוי לומר בזמן זה. ויש שהקל בשעת הדחק לקרוא בתורה בזמן זה את הקריאה של מנחה בתענית ציבור. ומי שטעה והתפלל בזמן זה, נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובתו; וראוי לשוב ולהתפלל כדין תפילת נדבה, ולהתנות: "אם אני חייב בתפילה זו – תהא לחובתי, ואם לא – תהא לנדבה". ומי שהתחיל להתפלל בשעה זו ונזכר באמצע התפילה בטעותו, יסיים את תפילתו, ולאחר מכן ינהג כנ"ל.
ולסיום, בדברי הרמ"ע מפאנו מצאנו דבר מעניין בקשר לזמני מנחה גדולה וקטנה, והסיבה שנקראו כך: יצחק אבינו תיקן להתפלל מנחה, אך לא היה הראשון שהתפלל תפילה זו, אלא אדם הראשון. ביום שנברא, לאחר שעמד על רגליו במלוא קומתו בשעה השביעית, התפלל אדם הראשון מנחה גדולה ובה הודה להשי"ת על חלקו. לאחר מכן, בשעה העשירית, חָטָא, ואז, כפי שאמרו חז"ל, הנמיך הקב"ה את קומתו ומיעט את האור בעולם, ואז עמד אדם הראשון והתפלל תפילת מנחה נוספת, ובה ביקש כפרה על חטאו. ולפיכך, הראשונה שהיתה במלוא הקומה, ובמלוא האור בעולם, ומתוך שמחה, נקראת 'גדולה', והשניה, שהיתה בקומה חסֵרה, במיעוט האור, ומתוך בושה וכלימה, נקראת 'קטנה'.
[שו"ע או"ח רלג, א, ומשנ"ב א-ב; ביאורים ומוספים דרשו, 4, 8, 9 ו־12; יונת אלם פרק צה]