מדוע נהגו להניח את עירוב החצרות בבית הכנסת?

ו' בניסן תשע"ט - סימן שס"ו- סעיף ג'

הורדת השיעור לצפיההורדת השיעור לשמיעה

 


השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א



מי פטור מלתת פת לעירוב חצירות?למה לא צריך שיהיה בעירוב שווה פרוטה? מה הדין כאשר הבית שבו מניחים את העירוב הוא של קטן?ומדוע אסור לשנות את מקום העירוב? שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ד' סימן שס"ו סעיף ג' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'

אסור מדרבנן להוציא חפצים מהבית אל החצר המשותפת או מבית אחד לבית אחר שבחצר, שמא יבואו להוציא חפצים מרשות לרשות, ואם עשו עירוב חצירות מותר, וטעם ההיתר בזה הוא, כיוון שע"י שגובים פת מכל דיירי החצר, הדיורים של כולם נעשים דיורים משותפים.

בעירובי חצירות גובים פת מכל דיירי החצר, ומניחים אותה בבית אחד מבתי החצר, ואז הדיורים של כולם משותפים להיות אחד, ומסביר המ"ב, שלפי זה יוצא, שהמקום שבו העירוב מונח לא צריך לתת פת, כי הוא באמת דר שם באותו מקום, וממילא הוא שותף עם כולם בדיורים שלהם.

לא צריך שיהיה בעירוב שווה פרוטה, ומבאר המ"ב, שהעירוב לא פועל משום קניין שנקנים הרשויות שבחצר, אלא העירוב פועל משום שותפות, ולכן א"צ שיהיה בעירוב שווה פרוטה, אבל כיוון שצריך שהדיורים יתחברו יחד, לכן מניחים את העירוב בדירה, ולא בחצר, ולא בבית שער, ולא באכסדרה, ולא במרפסת, כיוון שאין בהם דיורים, ומה שתיקנו חז"ל לערב בפת, הוא מפני שאדם נמשך אחרי פיתו, וכול הדיורים מתאחדים יחד, ואם יניח את העירוב במקום שלא ראוי לדירה, הדיורים לא מתאחדים יחד.

צריך שיהיה בו ד' אמות על ד' אמות, ומבאר המ"ב, שללא זה, הוא לא ראוי לדירה, ומסתפק המ"ב, באופן שאין בו ד' על ד', אבל הוא ארוך וצר, ויש בו כדי לרבע, ובסה"כ יש 16 אמות, האם מועיל או לא.

אם הבית שמונח בו העירוב, הוא של קטן, מועיל להכשיר את העירובי חצירות, ומבאר המ"ב, שאם עירובי חצירות היה פועל משום קניין, והמקום שהעירוב מונח בו הוא מקנה אותו לכל דיירי החצר, קטן לא יכול להקנות, אבל כיוון שזה פועל משום שותפות, א"כ עצם העובדה שהקטן מסכים שכולם יבואו אצלו ויאכלו, זה מועיל, כיוון שכולם אוכלים יחד מפת אחת ברשות אחת.

המקום שבו רגילים להניח את העירובי חצירות, אסור לשנות ולהניח אותו במקום אחר מפני דרכי שלום, והגמרא אומרת, מפני החשד, ומביא המ"ב שני פשטים בזה:

א. כיוון שאנשים רגילים תמיד לראות את העירוב מונח במקום אחד, אם יבואו ולא יראו שם את העירוב, הם יחשדו שבני החצר מטלטלים בלי עירוב.

ב. יבואו לחשוד בבעל הבית שהוא לא בסדר והוא גונב את הפת של העירוב.

ומביא המ"ב נידון, באופן שהתנו מעיקרא שיהיה אפשר לשנות אותו, האם זה מועיל, ומוסיף עוד, שרק אם רגילים להניח במקום מסוים, אבל אם הניחו באופן חד פעמי, אפשר לשנות.

הנפק"מ בין שני הפשטים היא, באופן שבעה"ב מכר את הבית למישהו אחר, שאם זה מפני שיחשדו את בני החצר, גם כאן יחשדו את בני החצר ולא משנה מי בעל הבית, אבל אם הסיבה היא כיוון שיחשדו שבעה"ב לא בסדר, כאן החליפו את בעה"ב ולא חייבים לו שום דבר.

אומר הרמ"א, שהמנהג בזמן הזה הוא להניח את העירוב חצירות בבית הכנסת, ומבאר המ"ב, שהרי יסוד היתר העירוב הוא כיוון שהדיורים משותפים יחד, ודעתו של אדם נמשכת אחרי מקום אכילתו, ואם מקום אכילתו הוא במקום שכולם שותפים בו, אז כולם מתאחדים, ובבהכנ"ס אסור לאכול שהרי זה מקום קדוש (אם לא לאלו שלומדים שם) ואיך מועיל שמניחים בבהכנ"ס את העירוב? מסביר הרמ"א, שהעירובים שלנו יש להם דין שיתוף, וא"צ להניח בבית דירה, ומבאר המ"ב, שאנחנו רגילים לעשות שיתוף מבואות ולא רק לערב את בני החצר יחד, ושיתופי מבואות כוללים עירובי חצירות, ואין דין שזה יהיה דווקא בבית, אלא מועיל להניח גם בחצר, וכיוון שבהכנ"ס מוגדר כחצר, מותר להניח בו שיתופי מבואות, ולכן מניחים את העירוב בבהכנ"ס.

כתבו לנו תגובה, מבטיחים לקרוא ולהגיב לכם חזרה

פוסטים נוספים