היום מתחילים בלימוד הפתיחה לספר 'חפץ חיים' – חלק הלאווין, בו מפרט ה'חפץ חיים' באילו לאווין עוברים המדבר והמקבל לשון הרע ורכילות. הלאו הראשון שמונה ה'חפץ חיים' הוא "לא תלך רכיל בעמך". מהו רכיל? שטוען דברים, והולך מזה לזה ואומר: כך אמר פלוני עליך, וכך וכך שמעתי על פלוני שהוא עשה לך.
וכותב ה'חפץ חיים' כי הלאו של "לא תלך רכיל בעמך" אינו כולל רכילות בלבד, אלא גם לשון הרע, שהוא חמור מרכילות. וזאת על פי שיטת הסמ"ג, הרמב"ם ועוד ראשונים, וראה ב'ביאורים ומוספים' שהביאו את שיטות הראשונים בזה בהרחבה.
לאו נוסף שעובר המספר לשון הרע, וכן המקבל, הוא "לא תשא שמע שווא". על פי המשמעות הפשוטה בפסוק ניתן היה לסבור כי הלאו הוא על המקבל בלבד, שמקבל שמע שווא. אולם חז"ל דרשו את הפסוק גם במשמעות של "לא תשיא" – דהיינו שיש איסור גם לספר שמע שווא.
בנקודה זו מציינים ב'ביאורים ומוספים' כי קיימת לכאורה תמיהה: והרי ה'חפץ חיים' מדגיש בכמה מקומות שאיסור לשון הרע הוא גם על דבר אמת, והאריך להוכיח זאת מהגמרא, מהראשונים והאחרונים [ואף כתב כי זו הטעות הראשונה שרגילים ההמון לטעות בדיני לשון הרע]. ואם כן, מדוע נאמר האיסור בתורה בלשון "שמע שווא"? שמשמעו לכאורה "דבר שקר". והרי אסור לספר בגנותו של אדם גם אם הדבר הוא אמת?
ה'חפץ חיים' במקום אחר מביא כמה הסברים לכך: א) משום שהשומע מאמין עכשיו לדבר שאסור לו להאמין, ועל כן זה נקרא "שמע שווא". ב) מפני שהתורה ירדה לסוף דעת המספר, שבוודאי מערב בסיפורו דברים שאינם אמת כדי להטעימו באוזני השומע. ג) בשם ספר 'יד הקטנה' מביא ה'חפץ חיים' הסבר נוסף, שכל דיבור נמאס ונתעב, אף שהוא אמת, נקרא שווא ושקר. כי "שווא" פירושו גם דבר שאין בו טוב, אלא רע.
וב'ביאורים ומוספים' מביאים שכן כתב גם ב'מכתב מאליהו' בהגדרת אמת ושקר, שאין הכוונה דווקא לאמת ושקר מבחינה עובדתית, אלא שכל דבר שיוצא ממנו תכלית רע, הוא שקר, וכל דבר שיוצאת ממנו תכלית טוב, הוא אמת.