יום שני ו' באדר א' תשע"ט
באיזו רשות היחיד אסור לשפוך מים בשבת?
שפיכת מים במקום משופע ברשות היחיד, כאשר מחמת כוח השפיכה המים מגיעים מהר יותר לרשות הרבים, וכן שפיכה בסמוך ממש לרשות הרבים, כאשר המים יוצאים לרשות הרבים בכוח השפיכה ממש – אסורות מדאורייתא משום מלאכת 'הוצאה'.
אולם, שפיכת מים ברשות היחיד במרחק מה מרשות הרבים, באופן שהמים זורמים מעצמם כדרך כל מים הנשפכים, ומכוח זה יגיעו לבסוף לרשות הרבים הצמודה לרשות היחיד זו – הרי זו הוצאה ב'כוחו', ואינה אסורה מדאורייתא.
אלא, שבאופן שבו יש לשופך עניין בכך שהמים יֵצאו לרשות הרבים, חששו חכמינו ז"ל שיבוא לשופכם ישירות לרשות הרבים, ויעבור על איסור 'הוצאה' דאורייתא, ולפיכך, אסרו גם שפיכה ב'כוחו', דהיינו, שאסרו עליו לשפוך את המים ברשות היחיד אף במרחק מרשות הרבים. וראה תקציר למחר בנוגע לשפיכה ב'כוחו' ל'כרמלית', ולרשות היחיד משותפת שלא עירבו בה עירוב חצרות.
[שו"ע שנז, א, ומשנ"ב א-ב; ביאורים ומוספים דרשו, 2, בהרחבה ע"פ המקור]
מהי כמוּת מֵי השופכין הממוצעת לנפש ליום אחד?
בהמשך לאמוּר: חכמינו ז"ל שיערו שאדם עשוי לצבור כמוּת של 'סָאתַיִם' (כ־17-29 ליטר, לשיטות השונות) מֵי שופכין לְיום, דהיינו, מים שמשתמש בהם לרחיצה וכדומה, ולאחר מכן שופכם. ועוד שיערו, שקרקע ששטחהּ קטן משש עשרה אמות רבועות (כ־3.7-5.3 מ"ר, לשיטות השונות), אין כמוּת זו נבלעת בהּ, והיא הופכת להיות בוצית ומטונפת, ולכן בעל הקרקע מעדיף שהמים יֵצאו לרשות הרבים. וזהו האופן שבו אסרו שפיכת מים ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים. ואף פחות מסאתיים אסור לשפוך בה, מחשש שיבוא לשפוך סאתיים, שהיא הכמוּת המצויה אצלו בכל יום.
ברם, בקרקע שיש בשטחהּ שש עשרה אמות רבועות, שסאתיים מים נבלעים בו; או שהיא מחוברת לתעלת ניקוז (בָּאופן שבו נחשבת התעלה כהמשך של רשות היחיד, או כ'מקום פטור'), שיש בה שטח כזה; וכן בקרקע שיש בהּ גומה המכילה סאתיים – אין לבעל הקרקע עניין בכך שהמים יֵצאו לרשות הרבים, וממילא אין לחשוש שישפכם ישירות לרשות הרבים, ועל כן לא אסרו שפיכת מים בהן.
[שו"ע שנז, א-ב, משנ"ב ד, ה, ז, ט, י, טז ו־יז, וביה"ל ד"ה יכול, וד"ה אפילו; וראה ד"ה שמכוסה]
מדוע מותר לשפוך בחורף מים בכל רשויות היחיד ובכל כמוּת שהיא?
בהמשך לאמוּר: בכל אופן שבו מסתמך היתר שפיכת מים בקרקע רשות היחיד על כך שהמים נבלעים בקרקע או בתעלה – אינו אלא כשהן עשויות מחומר הבולע, כגון קרקע עפר; ולא כשעשויות מחומר שאינו בולע, כגון ריצוף המצוי בימינו, עץ, מתכת ובטון.
ובכל האופנים שהתירו חכמים לשפוך מים בקרקע רשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים, מותר לשפוך אף כמוּת הגדולה מסאתיים, ואף באופן שבוודאי יֵצאו לרשות הרבים, וכגון בקרקע שיש בה גומה, כנ"ל, והגומה כבר מלֵאה במים; אם מפני שחכמים הסתפקו בכך שהצריכו גומה לכמוּת המים הממוצעת ליום, המהווה תזכורת שלא לשפוך את המים ישירות החוצה, ואם מפני שכמוּת מים שמעל סאתיים לא היתה מצויה לאדם אחד; ומטעמים נוספים.
ובימים גשומים, שבהם בלאו הכי החצר בוצית ומטונפת – מותר לשפוך בכל קרקע של רשות היחיד, כל כמוּת שהיא.
[ב"י ושו"ע שנז, א-ב; ושמנ"ב ח, יא, יב, יט ו־כ; ביאורים ומוספים דרשו, 5; שועה"ר ה]