הרב צבי וינברג
"וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא" (שמות ו', כ"ג)
בס' עיקרי הד"ט (הל' כיבוד אב ואם סי' כ"ה- מודפס בסוף השולחן ערוך), מביא שכתב הרב פרי הארץ בשם רז"ל שנדב נקרא ע"ש חמיו של אהרן "עמינדב", ואביהוא נקרא ע"ש אביו ר"ל אבי-הוא, ונענש על הקדמת חמיו לאביו וזה אחת הסיבות שמתו. ומזה מביא ראיה לשיטת הסוברים שהזכות לקריאת השם לבן הראשון הוא לאב, (עי' בדעת זקנים לבעלי התוספות וכן בחזקוני על הפסוק: "ותקרא את שמו שלה" – בראשית לח, ה)
וכתב שם, שלנוהגים כן אין לוותר לאשתו משום 'שלום בית' ולקרוא ע"ש אביה, משום דהוי פגיעה בכבוד אביו, ואם היא מתעקשת בזה, ומשום פשרה, נקבע ביניהם לתת לו שם על שניהם – יקדים שם אביו.
והנה הרמב"ן בבראשית שם, חולק על הראשונים בביאור הפסוק, "ותקרא את שמו שלה", אולם כתוב בספר 'אוצרות ירושלים' (להרב ישעי' סגל גאלד כרך יד-טו חלק קנ"ח סי' ש"מ), שלא חולק הרמב"ן על עצם המנהג שזכותו של האב קודם. וראיה לזה ממה שכתוב בשו"ת הרשב"ש (סי' רצ"א), שהבן של הרמב"ן רבינו שלמה ז"ל נשא את בתו של רבינו יונה, וכשהיתה מעוברת נפטר רבינו יונה.
כשנולד הבן, אמר הרמב"ן שאף שמהראוי היה לקרותו בשם משה, שזה זכותו של האב, בכל זאת רוצה אני שיקראוהו בשם זקנו רבינו יונה, על שם "וזרח השמש ובא השמש", וכן היה דנפק מיניה גברא רבה, וגדול בישראל.
(קב ונקי)