הרה"ג רבי יהודה לב שליט"א, מח"ס "לב המועדים"
ראש השנה
אמר רב כרוספדאי אמר ר' יוחנן שלשה ספרים נפתחים בר"ה אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינונים, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינוניים תלויים ועומדים מר"ה עד יו"כ, זכו נכתבים לחיים, לא זכו נכתבים למיתה" (ראש השנה טז, ב).
ימים שבהם לא יחול ראש השנה:
ראש השנה לא יכול לחול בימים; ראשון, רביעי ושישי, וסימנך לא אד"ו ראש.
הטעם שלא חל בימים ד' ו': כדי שיו"כ לא יחול לפני שבת ולא אחרי שבת.
והטעם שלא רצו לקבוע את יו"כ לא ביום ו' ולא ביום א'
כדי שלא יהיה רצף של שני ימי שבתון האסורים בכל מלאכה לרבות מלאכת אוכל נפש.
טעם אחר: לפי שא"א לקבור בב' ימים את הנפטרים אפילו על ידי גוי ועלולים להסריח.
טעם אחר: שלא יתעפשו הירקות שנלקטו לצורך האכילה לפי שלא יוכלו לבשלם, שהרי אסור לבשלם ב' ימים (לבוש תכח א).
והטעם שלא חל ביום א'
כדי שהושענה רבה לא יצא בשבת ויתבטל מנהג חיבוט ערבות שאין לקיימו אם יום זה חל בשבת, ולפעמים יקרה ב' שנים ברצף ועלולים לשכוח מנהג זה הלכך דחו חכמים מיום א' ליום ב.
בתשרי נברא העולם ונקרא יום הדין שרצה יתברך לזכות את ברואיו ולקבוע להם יום אחד בכל שנה לפקוד מעשיהם, כדי שלא יתרבו העונות ויהיה מקום לכפרה, ויפרע מהם ראשון ראשון כמי מי שבא לפרוע מאוהבו שנפרע ממנו מעט מעט ואם הוא ראוי מעביר ראשון ראשון למעלה כלפי חסד נמצא היום הזה קיומו של כל העולם (אוצר המדרשים).
איתא בגמ' (ראש השנה טז, ב) "א"ר כרוספדאי אמר ר' יוחנן שלשה ספרים נפתחים בר"ה אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינוניים תלויים ועמודים מר"ה עד יו"כ, זכו נכתבים לחיים [לחיים הכוונה לחיים רוחניים והראייה שיש הרבה אנשים צדיקים שמתים במשך השנה ורשעים שחיים (של"ה מסכת ר"ה)], לא זכו נכתבים למיתה".
הטעם שיום הדין נקבע בא' תשרי שהוא תחילת השנה ולא בסוף השנה
לפי שזה היום שנברא אדם הראשון כמבואר בפסיקתא (כג), שעה ראשונה: עלה במחשבה, שעה שנייה: נתייעץ עם מלאכי השרת, שעה שלישית: כנס עפר, ברביעי: גבלו, בחמישי: רקמו, בשישי: עשאו גולם, בשביעי: זרק בו נשמה, בשמיני: הכניסו לגן עדן, בתשיעי: נצטווה לא לאכול מעץ הדעת, בעשירי: סרח – אכל מעץ הדעת, באחד עשרה: נידון, בשעה השנים עשר: יצא בדימוס ולפי שאדם הראשון יצא ביום זה בדימוס פסק דין של הצלה וחסד, אמר ה' עתידים בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאים בדימוס זכאים (אבודרהם תפלת ראש השנה).
טעם אחר: לפי שמזלו של חודש תשרי הוא מאזנים וכתיב (תהילים סב, י) "במאזנים לעלות" לומר שנשקלים מעשיהם של כל אחד מישראל (אבודרהם שם).
טעם אחר: כתב הרמב"ם שלא כמידת בשר ודם מדת הקב"ה, בשר ודם דן את אוהבו בשעת רצונו, ואת אויבו בשעת כעסו, והקב"ה דן את כל העולם בשעת רצונו בחודש תשרי, שיש בו מועדים ומצוות הרבה, שופר, יום כיפור, סוכה, לולב, ארבעת המינים (אבודרהם שם, תויו"ט ר"ה פרק א, ב).
הטעם שראש השנה בחודש השביעי
לפי שכל השביעים חביבים (ויקרא רבה פרק כט, יא).
טעם אחר: חדש שהוא משבע [לשון שבע] במצוות, ר"ה בתוכו, יו"כ בתוכו, סוכה בתוכו, לולב בתוכו, הדס בתוכו, ערבה בתוכו, דהיינו ג' מועדים וד' מינים הרי זה שבע (ויקרא רבה פרק כט, ח מכתב יד).
טעם אחר: "בחודש השביעי" חודש שהוא משבע [מלשון שבע] בכל, גתות בתוכו, גרנות בתוכו, כל מיני מגדים בתוכו(שם).
הטעם שלא הוזכר בתורה שר"ה הוא יום המשפט ויום הדין לכל באי עולם
כדי שלא ילך אדם בשרירות ליבו בכל ימות השנה וירגיל עצמו בעבירה ויחשוב בליבו שלקראת יום הדין ישנה את דרכו ויחזור בתשובה, אלא צריך אדם לדמות בעצמו בכל יום ויום שהקב"ה יושב על כסאו למשפט ודן את ברואיו, וכל ימיו עליו לראות את עצמו תלוי בין טוב לרע ונמצא שכל ימיו בתשובה (כלי יקר פרשת אמור).
טעם אחר: על פי פרקי דר"א (סט) שמבאר את הסיבה שיונה הנביא ברח מלפני ה' ולא הלך לומר את נבואתו בנינוה, לפי שחשש שאף הגוים יעשו תשובה ואז הקב"ה היה שולח את רוגזו על ישראל, לפי זה אפשר לומר שאם היה כתוב בתורה שר"ה הוא יום הדין היו אף הגוים חוזרים בתשובה ובכך היה קטרוג גדול על ישראל שהרי רוב אומות העולם מאמינים בתורה שבכתב ומודים כי מפי הקב"ה נאמרה לפיכך העלים השי"ת בתורה את מהות של יום ראש השנה וגילה זאת רק לבניו על ידי תורה שבעל פה (ר' יונתן איבשיץ יערות דבש).
הטעם שראש השנה ב' ימים גם בא"י
כיצד היו מודיעים בימים ההם על זמן תחילת החודש בראשונה היו משיאים משואות על ראשי ההרים כדי להודיע לגולה אימתי נקבע ראש חודש, ועל ידי כך היו יודעים כל בני הגלויות הקרובים והרחוקים את קביעות החודש ולא היו עושים אלא יום טוב אחד בכל מקום, כדין תורה. משקלקלו הכותים והדליקו אף הם משואות שלא בזמן החודש כדי להטעות את ישראל, ביטלו את המשואות והתקינו שיהיו שלוחים יוצאים לגולה להודיע שם את זמן קביעות החודש, ובני המקומות הרחוקים שלא הגיעו אליהם השלוחים עד יום טוב, היו עושים שני ימים טובים מפני הספק, לפי שלא היו יודעים באיזה יום קבעו בית דין את החודש, ונקראו שני ימים טובים של גלויות, לפי שאין עושים אותם אלא בני הגלויות הרחוקים מבית דין". (אנציקלופדיה תלמודית כרך כג).
אולם בארץ ישראל, כיוון שאפשר היה להודיע במהירות על קידוש החודש, קיימו את החגים רק במשך יום אחד כפי שנאמר בתורה. הדבר נכון לגבי כל החגים החלים באמצע החודש, אולם שונה בראש השנה מפני שהוא חל ביום הראשון של החודש, ואין זמן להודיע מתי קידשו את החודש מפני שבית דין הגדול היו מקדשין את החודש על פי עדים שראו מולד הלבנה, וקבלו עליהם קדושת יום טוב מיד עם כניסת הערב שאחרי יום כ"ט אלול מִספק שמא יבואו עדים למחר ויקדשו אותו היום. באו עדי החֹודש, היה אותו היום קוֹדש ולמחר חול ואם לא באו באותו היום, נתקדש יום מחר ונתברר הדבר למפרע שיום אתמול היה חול, וכדי שלא יבואו העם לזלזל בקדושת יום ראשון שיש בה ספק עד שבאים עדי ראיַּת מולד הלבנה עמדו נביאים ראשונים ותקנו קדושת ראש השנה קבועה וקיֶּמת שני ימים בכל שנה באיסור מלאכה בתקיעת שופר ובתפילות היום וכו'. ושני ימים אלה של ראש השנה נקראים יחד יומא אריכתא, כלומר, יום ארוך של שני מעת לעת [מעת לעת יממה] וקדושת שניהם קדושה של ודאי היא ולא קדושה מספק. (מטה אפרים תכא ס"ק ו, אלף המגן שם יא, ספר התודעה פרק ראשון).