הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
"המשיח הגיע!!", הכריז אבא ועיניו דומעות מאושר. "אבא", הזכרנו לו, "המשיח כבר בא בשבוע שעבר!!"
"אני יודע. חיכינו כמעט אלפיים שנה, והנה "במוצאי שביעית- בן דוד בא". אשרינו שזכינו לרגע הזה! וכעת? כעת עלינו להיטהר באפרה של הפרה האדומה!!"
"מדוע לא נטהרנו בפרה האדומה עוד לפני שהמשיח הגיע?", תהה מוישי, "הרי אמרו שברכסים, וגם בטקסס שבארה"ב, נולדה פרה אדומה. אז למה חיכו עד עכשו?!"
"אי אפשר לקיים את מצות פרה אדומה, כל עוד משיח צדקנו לא הגיע ובית המקדש חרב", הסביר זאבי, "ספר החינוך כותב שמצות פרה אדומה נוהגת רק בזמן שהמקדש היה קיים, אך לא בזמן הזה, בו היינו שרויים בגלות. בפרשת חוקת נאמר "והזה אל נוכח פני אהל מועד", וזהו מעכב בענין, כמובא במסכת פרה, שאם היזה ולא כיון כנגד פתח אהל מועד- פסול, וגם השחיטה כנגד הפתח מעכבת שנאמר בפרשת חוקת "ושחט והזה", ודרשו חז"ל: "מה הזאתה כנגד הפתח, אף שחיטתה כנגד הפתח".
"צריך להזות מאפר הפרה שבע פעמים במקום שהוא שוחט אותה, והוא בהר המשחה, ויהא מתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם, שנאמר: 'והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים'", ציטט אבא.
"אני לא מכירה הר כזה, שקוראים לו "הר המשחה", העירה אסתי, הטליינית שבחבורה, שמכירה כל שביל והר בארץ ישראל.
"על הר הזיתים שמעת? הר המשחה הוא הר הזיתים. ההר אשר על פני ירושלים מקדם, ופני הכהן למערב, וכשהכהן עומד על ההר הוא רואה מעל גובה ראש הכותל המזרחי של הר הבית, דרך השערים שלפנים הימנו, פתחו של היכל המקדש. הראשונים כתבו שהכהן רואה מעל כותל שעל פתח החומה את קרקע ההיכל, ומזה כנגד בית קודש הקדשים. ישנם אחרונים שכתבו שפתח ההיכל צריך להיות פתוח, ואז יוכל לכוון כנגד קודש הקדשים, ולכן נאמר בתורה "אל נוכח פני אהל מועד". אם כן, עד לפני שבועיים, כשבית המקדש עדיין לא נבנה, לא ניתן היה לעשות זאת", הסביר זאבי בלשון תלמודית מדוברת.
"שכן שלנו, ר' חיים, הראה לי השבוע בשו"ת 'דברי יציב', שהרבי מצאנז הביא מספר הסברים לכך שלא שורפים את הפרה האדומה לפני בניית בית המקדש, והנה חלק מהסבריו: המשנה במסכת פרה אומרת שצריך דווקא כהן גדול לצורך מצות פרה אדומה, וממילא לא ניתן לקיים מצות פרה אדומה לפני שהמשיח הגיע, שהרי כהן גדול מתמנה לתפקידו הרם רק על ידי הסנהדרין, כפי שפסק הרמב"ם, ועד כה הרי לא היתה סנהדרין ולא ניתן היה למנות כהן גדול. ומלבד זאת, צריך גם שהכהן הגדול ישמש בעבודת בית המקדש שבעה ימים. ומלבד זאת, הרי נאמר בתורה "ואסף איש טהור", וצריך "והזה הטהור על הטמא", ורק כשיתגלה מלך המשיח יתברר מי שאינו טמא על ידי אליהו או על ידי נביא, אך לפני כן, בזמן חשכת הגלות, מי יודע האם אכן ישנו אדם יהודי הטהור בתכלית?!
ואבא סיכם את הדיון בדברי ספר החינוך, הכותב בפרשתנו, פרשת חוקת: "ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שתשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה. הראשונה עשה משה רבינו, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חרבן הבית, ועשירית יעשה המלך המשיח שיגלה במהרה בימינו". הנה, כעת הגיע הזמן לפרה העשירית", אמר אבא ופרץ שוב בבכי.
●●●
קירות ירושלים דיברו במודעות ענק, מספרים על המעמד נורא ההוד של שריפת הפרה וטהרת המוני בית ישראל. רמקולים בישרו על שעת האירוע הקדוש והטמיר והעיתון היומי פרסם מידע הלכתי נרחב, בצירוף סדרי המעמד ומבואות הכניסה, הסדרנים והמקומות בהם מחלקים שתיה קרה לרבבות הצמאים.
בבית משפחת כהן ישבו כולם לארוחת ערב ואבא הסביר מה עומד לקרות: "לא הצריכה תורה טהרה באפר הפרה אלא לטמאי מתים בלבד. כל הנטמא בטומאה אחרת עולה מטומאתו כדרכו, כפי שמפורש עליו בתורה ואינו זקוק למי חטאת לטהרתו, אבל הנטמא במת אינו נטהר לעולם עד שיזו עליו ממי חטאת בשלישי ובשביעי לטומאתו. הרמב"ם כתב תריסר פרקים בהלכות פרה אדומה. לא נראה לי שעד שתסיימו את הלחם והביצה, הסלט והגבינה, אוכל לתמצת לכם שתים- עשרה פרקים שלמים. אז אתם תשאלו שאלות על הפרה האדומה ואני אשתדל לענות לכם בקצרה. רבקי, תשאלי שאלה ראשונה"…
רבקי כחכחה בגרונה ושאלה: "בת כמה הפרה האדומה?"
אבא: "מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש או בת ארבע, ואם הפרה זקנה יותר, היא גם כשירה. הפרה צריכה להיות אדומה, בגוון חום אדמדם, ומספיק שיהיו לה שתי שערות שאינן אדומות, שחורות או לבנות, כדי לפסול אותה. הרמב"ם כותב שצריך שלא יהיו לה "שתי שערות לבנות או שחורות בתוך גומא אחת או בתוך שני כוסות והן מונחות זו על זו", ואם יש לה שתי שערות לבנות, היא פסולה. צריך גם שלא עלה עליה עול. אם הפרה משכה בעול המחרשה, היא לא תוכל לשמש כפרה אדומה. לשם כך ניתנו סימנים מיוחדים, כמו שערות בגב הבהמה, הנכפפות לאחר שעלה עליה עול. צריך גם שלא יעשו בה כל עבודה שהיא. צריך גם שלא יהיה בה מום הפוסל בקרבנות, וכן אין בה אחד מהפסולים האחרים הנוהגים בבהמות קדשים".
"שמעתי שהכהן הגדול צריך לשבת בחדר במשך שבוע", העיר שלמה זלמן.
"אכן", אמר אבא, "כשם שמפרישין כהן גדול מביתו שבעת ימים קודם יום הכיפורים לעבודת יום הכיפורים, כך מפרישים את הכהן השורף את הפרה, שבעה ימים קודם שרפת הפרה. הכהן הגדול יוצא מביתו למשך שבוע והוא יושב בלשכה שעל פני הבירה צפונה- מזרחה. ללשכה הזאת, שנמצאת בהר הבית, קוראים 'בית אבן', בגלל שהיא עשויה מאבן ואדמה שאינן מקבלות טומאה".
"מה הכהן עושה במהלך השבוע הזה?", שאלה נעמי.
"אינני יודע בדיוק… כנראה הוא לומד תורה. אולי הוא אומר תהילים בכוונה"- צחק אבא- "בכל שבעת הימים הללו, חוץ מיום רביעי, מזים על הכהן השורף את הפרה, מכל אפר החטאות שהיו במקדש, שנשארו למשמרת מימות משה רבינו, מחשש שנטמא למת והוא לא ידע. מעיקר הדין לא צריך הזאה אלא רק בימים שלישי ושביעי להפרשתו בלבד, אך ישנם הרבה 'מעלות', הרבה חומרות שעושים בתהליך המלווה את מצות הפרה האדומה, וזוהי אחת מהמעלות, שמזין על הכהן יום אחר יום.
כשמזין על הכהן בימי ההפרשה, מזה עליו דווקא אדם שלא נטמא למת לעולם, שהמזה צריך שיהיה טהור. גם הכלים שממלאים בהם ומקדשים אותם כדי להזות על הכהן השורף – כולם צריכים להיות כלי אבנים, שאינם מקבלים טומאה".
"אני לא מבין", תהה שימי, "הרי כולנו טמאים. לא?! אז מאיפה משיגים אדם טהור, שלא היה טמא מעולם?"
אבא השתהה בתשובתו. הוא חשב קצת ואמר: "את האמת? מה יעשו השבוע? אינני יודע. אך מה היה בזמן שבית המקדש קיים, אני יודע. שימי שואל שאלה מצוינת. כיצד ימצאו איש שלא נטמא למת מעולם? – בזמן בית המקדש, היו חצרות בירושלים, שנבנו על גבי הסלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום, ולא היתה הטומאה יכולה להיות מגעת שם מעולם, בגלל שאין קבר במעבה סלע, כך שלא יתכן שמישהו נטמא שם בטומאת מת. וגם אם אולי חפר כאן אדם למטה מן הסלע, והחביא מת בקרקע האדמה, אל דאגה, יש פתרון גם לזה. עשו חלל בין הקרקע לסלע שעל גביו וחלל האוויר מפסיק בין הטומאה לסלע, ושוב אין הטומאה בוקעת ועולה למעלה. ואז היו מביאים לאותן החצרות נשים מעוברות של כהנים והן היו יולדות שם את בניהם באותן החצרות ומגדלות שם את הילדים הטהורים, ולא היתה טומאת מת מגעת אליהם מעולם".
"מדהים!!", התפעלו כולם. "חצר שלמה לגידול ילדים טהורים!! ואיך הוציאו את הילדים משם? הרי הם יכולים להיטמא בדרך החוצה. לא?!".
"נכון, לכן כשבאו להזות על הכהן השורף את הפרה, מביאים שוורים שכרסיהם רחבות ומניחים על גביהם דלתות טהורות והילדים הקטנים האלה ישבו על גבי הדלתות, כדי שיהיה האהל בינם לבין הארץ, מפני קבר התהום. וכן זאבי, אני לא אסביר כרגע מה זה 'קבר התהום'… הילדים אחזו כוסות של אבן בידם וכך הלכו למעיין השילוח. הגיעו למעיין השילוח, הם יורדים וממלאים ממי הנהר לתוך כוסות האבן שבידיהם, ולא חוששים שם מפני קבר התהום, בגלל שאין דרך בני אדם לקבור נפטרים בנהרות. ואז הם עולים ויושבים על גבי הדלתות והולכים עד שהגיעו להר הבית".
"בהר הבית הם כבר יכלו ללכת או שהם עדיין ישבו על השוורים?
"כשהם הגיעו להר הבית הם ירדו והלכו על רגליהם, מפני שכל הר הבית והעזרות שתחתיהן, היה חלול מפני קבר התהום. הם הלכו עד פתח העזרה. ובפתח העזרה היה קלל, שהוא סוג של כד, מלא באפר. נוטלים האפר ונותנים במים שבכוסות ומזים על הכהן. אז היו מטבילים היו התינוקות שממלאין ומקדשין ומזין על השורף, למרות שהם טהורים מטומאת המת, מחשש שנטמאו בטומאה אחרת.
תינוק שטבל למלאות ולהזות על הכהן מכליו, לא יזה מכליו של תינוק אחר, למרות שגם הוא טבל. וכן תינוק שטבל כדי למלאות ולהזות על כהן זה, לא יזה על כהן אחר, עד שיטבול לשם כהן זה. וכן בכל הכלים ובני האדם שטהרו לשם פרה זו, לא יתעסק בהם בפרה אחרת עד שיטבלו לשמה, וכל הדברים האלה, הם מעלות יתרות וחומרות שעושים בפרה אדומה, שהוסיפו חז"ל".
"אבא, מה הטעם למצוות פרה אדומה?", שאלה מלכי, וזאבי שאל: "אבא, אני יכול לענות למלכי?"
"בשמחה", אמר אבא וזאבי ענה: "בהרבה מצוות יש בתורה שנקראות 'חוקה' ולא נאמר בהן טעם, ובכל זאת, נמסרו טעמיהן, רזיהן וסודותיהן לחכמי האמת שבכל דור ודור, איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום. ואולם מצוה זו של פרה אדומה נאמר בה "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה", כלומר, זאת – ואין דומה לה. זאת מצוה שהיא חוק, ללא טעם שנוכל להבין אותו. חז"ל אומרים שפרה אדומה היא בעצם דבר והיפוכו. כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף, מטמאים את בגדיהם, ואילו היא עצמה – מטהרת טמאים. אלא אמר הקדוש ברוך הוא, חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי".
ואבא הוסיף את דברי חז"ל: "בוא וראה שלא כמידת ישראל אומות העולם. מידת אומות העולם, כשהם יודעים טעם במצוה הם משבחים אותה, וכשאינם יודעים טעם, הם מזלזלים בה, בין כך ובין כך אינם מקבלים עליהם את המצוות ולא שומרים אותן; וביותר השטן ואומות העולם מקטרגים ומגנים את ישראל על מצוַת פרה אדומה, לומר, מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה? – אבל מידתם של ישראל אינה כן, אלא בין שיודעים טעמה של מצוה ובין שאינם יודעים, מקבלים עליהם עול כל המצוות; וביותר חביבה עליהם מצוה שלא נאמר בה טעם, אלא כולה היא גזרת המלך בלבד".
"אז אין שום הסבר למצות פרה אדומה?", התאכזבה גילי ואבא הרגיע אותה. "את הטעם האמתי של מצות פרה אדומה, לא ידע שום אדם חוץ ממשה רבינו, אך בכל זאת מובאים בחז"ל ובספרים הקדושים רמזים שונים במעשי הפרה ובמצוָתה. חז"ל אמרו שהפרה באה לכפר על מעשה העגל: "מפני מה כל הקרבנות באים זכרים והיא נקבה? משל לבן שפחה שטינף את הארמון של המלך. אמר המלך: 'תבוא אמו ותקנח הצואה'. כך אמר הקב"ה: תבוא פרה ותקנח צואת בנה, תבוא הפרה ותכפר על מעשי העגל'. הספרים מסבירים שבמצוה זו של פרה אדומה הורתה לנו התורה את דרך התשובה הגמורה לאחר החטא, וכיצד מסלקים את העבירה מבלי להשאיר אחריה שום רושם: הנכשל בחטא, אפילו הוא מתחרט עליו אחר כך ועוזבו, הרי החטא כבר עשה פגם בנפשו, וחטא אחד גרם חטא אחר, וחטאו שלו גרם גם לאחרים שיחטאו, ואחרים לאחרים עד אין סוף, ונמצא שבחטאו זה הוא פגם בכל הבריאה, וכיצד אפשר להעביר את החטא הזה מן העולם, ולמחות לגמרי את רישומיו שבכל מקום, עד שתהא התשובה שלמה והכל יחזור לכמות שהיה קודם החטא?
"כך דרכה של תשובה: תחילה יעזוב אדם את חטאו ולא יחטא עוד. אחר הוא חוזר אל הסיבה הראשונה שממנה נגרם החטא ומתקן גם אותה, וממנה – לסיבה שקדמה לזו ומתקן בכל מקום עד שחוזר ומגיע אל השורש הראשון לכל הסיבות, והשורש הראשון טהור הוא ושום פגם לא יפגום בו לעולם. כעת נשים לב כיצד הדברים דומים למצות פרה אדומה: בתחילה נכשלו ישראל בחטא העגל, כיון ששבו, שרפוהו באש ובטלוהו, אחר חוזרים אל מקור חטא העגל, שהיא הפרה האדומה (אודם – רומז לחטא); אף שם, החטא מצוי – ולכן שורפים אותה לאפר. ועדיִן אין האפר מנוקה מן החטא לגמרי, לכך נותנים אותו במים חיים אל כלי מקודש ושם הוא השֹּׁורש הראשון של כל הבריאה – מים חיים, מי בראשית, ואז הכל טהור, הכל נתקן".
"יש רעיון של השפת אמת"- אמר זאבי- "שהמיתה נקנסה על האדם בעקבות חטא עץ הדעת, ועומק חטא עץ הדעת נעוץ בכך שהאדם רצה להידמות לבורא. האדם רוצה להבין את הכל. לכן נגזרה עליו מיתה, כדי שירגיש שהוא לא כמו הקב"ה. האדם, עם כל המעלות שלו, הוא יצור חומרי ומוגבל והוא לא יכול להבין הכל. גם במצות פרה אדומה, שהיא הטהרה מהמוות, אנחנו מבינים שכל מהות המיתה וכל הטהרה בפרה היא ההבנה וההפנמה שהאדם, גאון וחכם ככל שיהיה, אינו מסוגל להבין את הכל, אלא עליו לבטל את עצמו כלפי הקב"ה ולקיים את המצוות, גם אם הוא לא מבין הכל".
"יפה מאד, ועכשיו כולם לברך ברכת המזון וללכת למיטות", הודיעה אמא וקטעה את הדיון התורני המרתק, מחזירה את כולם לשעון, שהורה שהשעה היא כבר חמשה לעשר בלילה.
פרק ב
יום שלישי ורבבות אלפי בית ישראל עלו לירושלים, כדי לצפות במצות הפרה האדומה. מצות פרה אדומה נעשית דוקא ביום ולא בלילה ורק זכרי כהונה, הכהנים ולא נשותיהן, יכולים לקיים את המצוה. ההמונים נעו מחוץ להר הבית, לכיוון הר המשחה, שם שרפו את הפרה. הכינו מראש כבש מהר הבית להר המשחה, בצורה שתחת הכבש היה הכל חלול, כדי שלא יהיו בעיות של טומאה.
זקני ישראל, תלמידי החכמים, גדולי התורה והחסידות, כבר הגיעו בעצמם מראש אל הר הזיתים. כולם המתינו בדריכות ולפתע מישהו צעק: "הנה הפרה הגיעה!" ואכן, רבבות היהודים ראו מעל הגשר, שחיבר בין הר הבית והר הזיתים (הר המשחה) את הפרה האדומה, יחד עם הכהן הגדול וכל עוזריו.
"צריך דווקא כהן גדול למצות הפרה?" שאל מוישי ואבא לחש: "לא, כל כהן כשר. אך הנה, במקרה שלנו הכהן הגדול הוא זה שמקיים את המצוה".
הס הושלך בקהל וזקני ישראל התקדמו לעברם. אחד הנוכחים טימא את הכהן הגדול בדבר טמא וזקני ישראל ביקשו מהכהן הגדול לרדת ולטבול במקווה הסמוך. כולם המתינו בשקט עד שהכהן הצדיק יטבול ויתנגב, וכשהכהן יצא החוצה מהמקווה הכינו ערימת עצים ענקית ומסודרת, שכללה עצי ארזים ואלונים, ברושים ועצי תאנה חלקה. הכהנים הכינו מגדל עצים עם רווחים, כדי שהאש תתפשט בערימה יפה. קשרו את הפרה בחבל והניחו אותה על ערימת העצים, כשראשה לצד דרום ופניה לצד מערב. הכהן נעמד בצד מזרח ופניו למערב, והשוחט עמד בימינו ומקבל הדם בשמאלו. שחטו את הפרה וזאבי שאל את אביו: "שמעתי שמצאו שתי פרות אדומות. אז מדוע לא שחטו אותם יחד?" ואבא ענה: "כתוב בפסוק "ושחט אותה", וחז"ל דרשו שעלינו לשחוט כל פרה אדומה לחוד".
"ולמה לא שפכו קצת נפט? או הוסיפו גלגלים?", תהה שימי הקטן. "במדורת ל"ג בעומר שלנו הבאנו גלגלים של משאיות והם נשרפו מצוין"!
אבא חייך. "אם שרפו את הפרה שלא בעצים או בכל עצים, אפילו בקש או בגבבא, הפרה כשרה".
הם המשיכו להביט. הכהן נטל מדמה והזה באצבעו הימנית מהדם שבכפו השמאלית שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים, על כל הזאה טבל הכהן את אצבעו בדם.
כשהכהן סיים להזות, הצית את האש בעצים קטנים והכניסן תחת עצי המערכה. האש החלה לבעור והכהן נטל עץ ארז ואזוב וצמר צבוע בתולעת. הכהן אמר בקול רם: "עץ ארז זה, עץ ארז זה, עץ ארז זה, אזוב זה, אזוב זה, אזוב זה, שני תולעת זה, שני תולעת זה, שני תולעת זה", שלש פעמים על כל אחד ואחד.
כולם השיבו בחרדת קודש, שלש פעמים על כל קריאה של הכהן: "הין הין הין".
"למה קוראים כל דבר שלש פעמים?" שאל ר' נחמן את חברו ר' מרדכי.
"ישנם כמה סוגים של ארז, אזוב ושני תולעת. כדי שכולם יראו שהוא לקח את המינים הנכונים, חוזרים שלש פעמים על כך, לחזק את הענין", הסביר לו ר' מרדכי והמשיך להביט במחזה נורא ההוד.
הכהן סיבב וכרך את האזוב עם הארז, יחד עם חוט השני תולעת והשליך אותם לתוך בטנה של הפרה.
"הכהן מקיים עכשיו את הפסוק "והשליך אל תוך שריפת הפרה", הסביר ר' מרדכי. "הכהן בכוונה לא משליך את האזוב, הארז והשני- תולעת לתוך הפרה, לפני שרוב הפרה נשרפת. הוא גם לא ממתין להשליך את זה לאחר שהפרה נשרפה לגמרי ונעשית היא אפר. יש כללים לכל דבר. ואם הכהן ישנה את הכללים, הכל נפסל."
כולם המשיכו להביט במדורה הגדולה. הפרה השחוטה נשרפה כליל והכהנים חבטו במקלות בכל מה שנשאר ועדיין לא נשרף לגמרי, דואגים שיהיה הרבה אפר מהפרה עצמה ומכל עצי המדורה הגדולה. הכהנים הכניסו את הכל לאש ודאגו שכל מה שיכול להישרף, יישרף ויהיה אפר. כשהמדורה כבתה, עמלו הכהנים להכניס את כל האפר לכברות.
"מה עושים עכשיו עם האפר?", תהה זלמן, יהודי קשיש בן 91 מבאר שבע ומגיד השיעור שלו, הרב בן- נעים, הסביר לו שאסור להכניס את האפר לעזרה (שנאמר "והניח מחוץ למחנה"), לכן חולקים את האפר לשלש חלקים. חלק אחד מניחים בחיל ואחד בהר המשחה ואחד מתחלק לכל משמרות הכהונה. בחלק זה, שמתחלק לכל המשמרות, היו הכהנים מקדשין ממנו, ומהחלק שניתן בהר המשחה היו ישראל מזין ממנו, וזה שניתן בחיל היה מוכן ומוצנע למשמרת. (שנאמר "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת", מלמד שמצניעין ממנו), וכך היו מחביאים מאפר כל פרה ופרה ששורפין, כדי שיישמרו לדורות הבאים".
"כעת מטהרים את הטמאים באפר הפרה", הסביר ר' מרדכי לשכנו ר' נחמן, "אבל כל אלו שהתעסקו בפרה האדומה, מתחלה ועד סוף, בגדיהם טמאים. זה כולל את השוחט, משליך עץ הארז, שורפי הפרה ואוספי אפר הפרה. הם צריכים לטבול ולנהוג בטומאה עד צאת הכוכבים".
"אשרינו שזכינו", דמע יהודי תל אביבי וכולם בכו מהתרגשות.