"וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה…" (בראשית ל"ט, א')
המהר"ל בס' נצח ישראל (פ' ל"ד) מתייחס לאי מציאת מקומם של עשרת השבטים, ומביא טענה מבני אדם שכיון שחכמי האומות כתבו מקום ומקום בכל ישוב הארץ, ואין עוד שום מקום שלא נרשם בספריהם, והכל נודע להם, ואין מקום שידוע עשרה שבטים, על כרחך שהם לא קיימים כבר.
והשיב, שאין ראיה מזה, ואפשר שיש מקום בעולם שלא נודע להם כי מפסיקים ההרים, ועובדא שמקרוב נמצא מקום אחד, והם קוראים לו "עולם חדש" (בשנת רנ"ט קרא רב החובל אמריקו ליבשת זו "עולם חדש" ונקראת אמריקה על שמו) שלא נודע מקדם, וכך אפשר שימצאו מקום עוד שיש שם בני אדם ואי אפשר לבא אליהם.
ומכל שכן כי הגלות הזה של עשרת השבטים מה שהגלה אותם למדינה אחרת, הוא בשביל גזירת השם שגזר עליהם "וישליכם לארץ אחרת כיום הזה", והדבר הזה גזירה מן השם יתברך שלא יהיו נודעים ולא יתחברו ביחד, עד עת קץ, ולא קודם. לכך, כמו שגזר הפירוד והפיזור על ישראל בכל קצווי ארץ, כך גזר ההבדל והפרישה אלו מאלו, ולא יתחברו ביחד עד עת קץ, שאז יתאחדו לגמרי, ולא קודם לכך.
וממשיך המהר"ל, שיראה שבשביל כך היה נבדל יוסף, שממנו שבט אפרים, שהוא עיקר עשרת השבטים מאחיו, ולא היו יודעים מקומו כלל. והיה זה גזירה מאת השם יתברך שלא יהיה נודע להם.
וכל ענין זה סימן לעתיד, שיהיו עשרת השבטים בארץ אחרת נבדלים מישראל אחיהם, עד עלות הרצון לחבר אותם ביחד.