מדוע לא מברכים על השוקולד 'בורא פרי העץ' כברכת פולי הקקאו מהם הוא עשוי?

מדוע לא מברכים על השוקולד 'בורא פרי העץ' כברכת פולי הקקאו מהם הוא עשוי?

לענין ברכת השוקולד מצאנו דיון הלכתי בדברי הפוסקים, שהרי בשו"ע (סי' רג סעיף ז) כתב שעל הבשמים השחוקים שמערבים אותם בסוכר, מברך כברכת הבשמים ולא הסוכר, כי הבשמים עיקר, וכתב המשנ"ב ( ס"ק יג) שדין זה אפילו אם הבשמים הם המיעוט והסוכר הוא  הרוב, שכיון שהסוכר טפל לבשמים שאינו בא אלא למתקן ולכן אין לברך על הסוכר.

והנה לפי דברי המשנ"ב האלו, תמה הגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' צא אות ב) על מנהג העולם לברך 'שהכל' על השוקולד, שהרי הקקאו הוא כבשמים שחוקים המעורבים עם סוכר, כיון שדרך אכילתו הוא על ידי כתישתו וריסוקו. ואין לומר שהוא משום שפרי הקקאו אינו נאכל כלל כמו שהוא, וצריך כתישה וריסוק עד שנהפך לדבר אחר, שהרי מ"מ דומה הוא לאינגבע"ר [זנגביל] שאינו נאכל כלל אלא על ידי שחיקה ובצירוף עם דברים אחרים, וברכתו 'בורא פרי העץ'. אמנם, למעשה הורה הגרש"ז אויערבך (מאור השבת ח"ב מכתב ל אות ב, חיכו ממתקים ח"א ברכות עמ' צח) לברך 'שהכל'. ואף הוסיף (ותן ברכה קונטרס התשובות סי' רב אות ט), שבשקד המצופה בשוקולד שמסופק אם השוקולד הוא הרוב או השקד, אין נכון שיברך 'בורא פרי העץ' ויפטור את שניהם, כיון שלמעשה המנהג לברך על שוקולד 'שהכל', אלא יברך 'שהכל' על שניהם מספק.

ודעת הגרי"ש אלישיב (מקור הברכה סי' כא, אשרי האיש ח"א פל"ו אות ס) שמעיקר הדין ברכתו 'בורא פרי העץ', ולכן אם בירך עליו 'בורא פרי העץ' בוודאי יצא, אלא שמ"מ המנהג לברך עליו 'שהכל' [וראה שם כמה טעמים] ואי אפשר לשנות. ומי שרוצה להדר יברך על דבר אחד 'בורא פרי העץ' ועל דבר אחר 'שהכל', ואחר כך יאכל את השוקולד.

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' כז אות ב) ביאר, שמשום ששוקולד אינו קקאו טחון נקי בלבד, שקקאו טחון כשלעצמו הוא קצת מר, אלא תערובת של קקאו עם הרבה חמאת קקאו ועוד מינים, ובאופן כזה לא דיברו הפוסקים, ונוטה יותר לברכת 'שהכל'. והוסיף, שיש לצרף את דברי השערי תשובה בשם העמק ברכה שהביא הביה"ל כאן (ד"ה על) שאם הזנגביל מעוך וכתות לגמרי עד שאינו ניכר מה הוא [אע"פ שיודע שהוא זנגביל] מברך כליו 'שהכל', ואם כן הוא הדין כאן, ואף על פי שהביה"ל פקפק בדבריו מ"מ לא דחהו לגמרי. וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פי"ד תשובה ה) שמברכים על שוקולד 'שהכל', כיון שספק הוא שמא עץ הקקאו הוא מעצי סרק, שאף שבזמנינו מגדלים אותו, מ"מ מעולם היה עץ סרק שגידולו מאליו, ואם כן דינו כמבואר במשנ"ב לעיל (ס"ק ה) שעל עץ סרק שאין פירותיו ראויים לאכילה כשהם חיים מברכים 'שהכל', שהרי בצורתם המקורית הם קשים מאוד, ורק על ידי פעולות שונות אפשר להפיק מהם את הקקאו. וכן כתב בחוט שני (ברכות עמ' קפח ס"ק ז) שברכתו 'שהכל', כיון שהשוקולד עבר עיבודים ושינויים רבים ובוודאי שאין הפרי ניכר בו, ואינו דומה לסתם פרי שדרכו בריסוק. וכן נקט בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' לא) בפשיטות שברכת השוקולד 'שהכל'.

אם ברך על גבינה או חלב 'בורא פרי האדמה' האם יצא ידי חובה?

חלב וגבינה פסק השו"ע (סי' רד סעיף א) שברכתם 'שהכל' מכיון שאין גידולם מן הארץ, ואף על  כמהין [שהן מין של פטריות] הגדלים באדמה, פסק השו"ע שברכתן 'שהכל' ולא 'פרי האדמה' אף שגדלין באדמה, וביאר המשנ"ב (ס"ק ז) שכיון שהם גדלין משומן הארץ [ואינן יונקים את חיותם מהאדמה כשאר פירות האדמה שגדלים בהשרשה ויונקים מהאדמה].

ולענין גבינה, כתב הכף החיים (ס"ק ב) שאם בירך עליה 'בורא פרי האדמה' שיצא, מפני שיש לדמות זאת למבואר ברמב"ם (פ"ז מהל' מעשר שני ה"ה) לגבי מעשר שני, שכיון שבהמה נחשבת גידולי קרקע [מפני שניזונית מהארץ], הוא הדין דבש ביצים וחלב הרי הם בכלל גידולי קרקע, שגידולי גידולים הם, וכן כיון שהשו"ע (יו"ד סי' ריז סעיף כג) פסק שמי שנודר מגדולי קרקע אסור אף בכמהין ופטריות, א"כ אם בדיעבד בירך עליהם 'בורא פרי האדמה' יצא. מאידך כתב הבאר היטב (ס"ק א, בשם הלכות קטנות) שאם ברך על הגבינה 'בורא פרי האדמה' לא יצא אף בדיעבד. ובשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' מב אות ב) כתב, שמסתבר כדעת ההלכות קטנות שלא יצא, משום שאף שניזונית מהארץ מ"מ אין גידולה מן הארץ, ואינה 'פרי האדמה', ולגבי כמהין נשאר בצ"ע האם שייך להביא מנדרים ששם הולכים אחר לשון בני אדם וכוונת הנודר, לבין תיקון ברכה שחז"ל הוציאו מפורש הכמהין מכלל גידולי הארץ.

פת שנעשתה מחיטים שגדלו באויר על מצע שאינו נקוב, האם ברכתו 'המוציא'?

מנדון זה, שדברים שאינם יונקים מהאדמה, אינם נדונים כגידולי קרקע, מסתעף נדון מעניין נוסף: פת שנעשתה מחיטים שגדלו באויר על מצע שאינו נקוב לארץ, האם ברכתם 'המוציא' כי למעשה גדלו באדמה, או שאינם נחשבים כגידולי קרקע כי היו מנותקים מהקרקע?

החיי אדם (כלל נא סי"ז) כתב, שאינו מברך על פת שנעשתה מהם 'המוציא לחם מן הארץ', משום שאינו נקרא 'ארץ' [אלא מברך עליה 'בורא מיני מזונות' ולאחריו ברכת המזון], וכן אינו מברך 'בורא פרי האדמה', משום שלא נקרא העציץ 'אדמה' כשאינו מחובר לאדמה. ולענין פירות הגדלים באילן בעציץ שאינו נקוב נסתפק אם יברך 'בורא פרי העץ' האם נקרא 'פרי' ואם נקרא 'עץ', ונשאר בצריך עיון, וציין לדבריו בהלכות לולב, שכתב שם (נשמת אדם כלל קנב ס"ק א) שיש לברך 'בורא פרי העץ', שוודאי נקרא 'פרי' ו'עץ'.

ודעת החזו"א (ארחות רבנו ח"ג עמ' רכג, חוט שני ברכות עמ' קפב), שהספק בירושלמי [שהוא מקור דברי החיי אדם] לגבי עציץ, היינו רק על שם "ארץ", שעציץ שאינו נקוב לא נקרא 'ארץ'. אבל שם 'פרי האדמה' ו'פרי העץ' שייך גם בעציץ. ולכן על לחם שבא ממנו אין לברך 'המוציא' כיון שאי אפשר לומר עליו 'מן הארץ'. אבל על פירות כיון שנוסח ברכתם 'בורא פרי האדמה' ו'בורא פרי העץ', יש לברך עליהם את ברכתם הראויה.

והגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה תנינא סי' ט, ושם ח"ב סוף סימן ד סוף אות לח) הורה, שלמעשה נוקטים שיוצאים בפת כזו ידי חובת מצה ומברכים עליה 'המוציא', משום שגם היא נחשבת כגידולי קרקע. וכן יוצאים בירק כזה ידי חובת מרור, והוסיף (חיכו ממתקים ח"א עמ' קנז), שאף חסה שגדילה על גבי מצע מנותק במים וחול נחשבת כגידולי קרקע וברכתה 'בורא פרי האדמה'. וכן הורו הגרי"ש אלישיב (שיעורי מס' ברכות עמ' תקכח) והגר"ש וואזנר (קובץ מבית לוי חי"ד עמ' נב) שיש לברך על גידולים אלו כברכתם הראויה.

איזה כמות מים אפשר להוסיף במיץ ענבים וישאר ברכתו 'בורא פרי הגפן'?

כתב המשנ"ב (סי' רד ס"ק כט) שיין היוצא מהענבים אם שפך עליהן מים עד שיש אף קרוב לששה חלקי מים לגבי היין, דינו כיין, לפי פסק הרמ"א (סעיף ה) שעד ששה חלקי מים ביין דין היין כיין ומברכים עליו 'בורא פרי הגפן', רק שצריך שישאר בו טעם יין ודרך בני אדם לשתותו כך.

והשאלה הנדונית בפוסקים, האם במיץ ענבים גם נאמרה הלכה זו של מזיגה במים, או שמיץ ענבים כיון שאינו חזק כיון הרי המזיגה מקלקלת טעמו ומשכך גם תשתנה ברכתו?

בשו"ת אור לציון (פ"כ תשובה יח) כתב, שאף שאין למזוג מיץ ענבים בשיעור שאפשר למזוג יין, מ"מ אפשר למוזגו באופן שנשאר בו טעמו, ובתנאי שטעם היין אינו מחמת שאר המרכיבים שמוסיפים לו, וכן הורו הגר"ש וואזנר (קובץ מבית לוי חי"ז עמ' מט) והגר"ח קניבסקי (דרור יקרא עמ' תלב) שמותר להוסיף בו מים בכמות כזאת שהטעם נשאר מורגש היטב, והכל לפי הענין, וכמובן שאין זה באותה כמות שניתן להוסיף מים ליין.

ודעת הגר"נ קרליץ (חוט שני ברכות עמ' קפא) שכל שהרוב מיץ ענבים, והמיעוט מים [כולל תוספות, כגון סוכר], ולא נתבטל טעמו, ובני אדם שותים אותו כשאר יין מגיתו, דינו כיין וברכתו 'בורא פרי הגפן'. אך כתב שלמעשה במיץ ענבים הנמכר בחנויות, אי אפשר לסמוך ולהוסיף מים, כיון שיתכן שכבר הוסיפו להם מים לפני כן.

מאידך דעת הגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה קמא סי' ד ד"ה וא"כ, תנינא סי' יג, הליכות שלמה פסח פ"ט סי"ג וארחות הלכה הע' 90) שכיון שטעמו של המיץ ענבים חלש מאד, אין למוזגו כלל. והכמות שניתן למזוג במיץ ענבים היא מועטת מאד, ויתכן שאפילו הוסיף כמות קטנה של מים, דינו כמים ממותקים וברכתו 'שהכל', וכל שכן אם הוסיף בו שליש מים, שבודאי ברכתו 'שהכל'. ואף אם מוסיפים בו תמציות שונות לחיזוקו, עדיין אין למוזגו במים, שסוף סוף כשלעצמו אינו ראוי למזיגה, והחיזוק על ידי תמציות הוא סיוע חיצוני בלבד. וכן הורה הגרי"ש אלישיב (הלכות שבת בשבת ח"א עמ' שפו, שיעורי הגרי"ש אלישיב מס' ברכות עמ' שעא) שאין להקל למזוג אפילו מעט מים במיץ ענבים, מלבד אם נותן רק כמה טיפות מים שאז אין זה מזיק, שרק ביין אפשר מפני שיש לו חשיבות גם לאחר המזיגה, משא"כ מיץ ענבים. ואפילו מיץ העשוי מענבים מתוקים מאד, והטעם עדיין ניכר אחר הדילול, מ"מ אין למזוג את המיץ ענבים במים, משום שהשם יין אינו תלוי במתיקות.

מיץ ענבים 'משוחזר' האם מברכים עליו 'בורא פרי הגפן'?

בענין זה יש לדון לגבי מיץ ענבים 'משוחזר' [שנתמעט המיץ הנסחט על ידי הרתחה ואידוי עד שנשארה רק התמצית בשיעור של אחד מחמשה, וכשמיועד למכירה מוסיפים לו מים עד שחוזר טעמו כמעט כמו שהיה], כתב הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה קמא סי' ד, תנינא סי' יג, הליכות שלמה פסח פ"ט סעי' יב) שיתכן שאין מברכים עליו 'בורא פרי הגפן' אלא 'שהכל', מפני שהמים המעורבים אינם נחשבים לחלק מהמיץ ענבים אלא רק קיבלו טעם ממנו, ועל זה אי אפשר לברך 'בורא פרי הגפן', ורק על יין משוחזר או יין שנתערב בו הרבה מים אפשר שיכול לברך 'בורא פרי הגפן', מחמת שכך דרכו תמיד, שבתחילה הוא חי ואינו ראוי לשתייה בלי מזיגה, מה שאין כן מיץ ענבים שמזיגה אינה שייכת אצלו כלל, ועל כל פנים לענין ברכת מעין שלש וקידוש, יש לצדד שלא יועיל להיחשב כיין.

ובשו"ת אור לציון (ח"ב פ"כ תשובה כא) כתב שאף יין משוחזר ברכתו 'שהכל', מחמת שפקע ממנו שם יין בהיותו תרכיז, שהרי יצא מתורת יין לתורת אוכל, ואינו חוזר שוב כשמוסיפים לו מים [ואינו דומה לשמרים שמוסיפים עליהם מים, ונעשה יין, מפני שכן הדרך לעשות יין מן התמד]. וכן הורה הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש ח"א פל"ו אות טז), שיין משוחזר אינו נחשב כיין לגבי ברכת 'בורא פרי הגפן' ולקידוש וכדו'. וראה בקובץ מבית לוי (חי"ד עמ' נו) ושו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' רלד).

מאידך, בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' יד) כתב, שהוראת הבד"ץ שלפניו היא, שיש לברך 'בורא פרי הגפן' על מיץ ענבים משוחזר, אלא שיש להוסיף פחות מים מהשיעור שחסר, ולהוסיף עוד יין גמור, וחוזר להיות מיץ ענבים גמור [ושם הביא הוראות הבד"ץ כמה שיעור מים יש להוסיף].

השותה 'מי סודה' כשאינו צמא, האם מברך עליהם?

השותה מים לצמאו, מברך עליהן 'שהכל', כך פסק השו"ע (סי' רד סעיף ז). והוסיף המשנ"ב (ס"ק מ) שלאו דוקא אם הוא צמא ממש, אלא כל שהחיך נהנה מהמים, מסתמא הוא צמא קצת וצריך ברכה שאם אינו צמא כלל לא היה החיך נהנה ממנו. והוסיף המשנ"ב (ס"ק מב) שאם שותה שאר משקין אף שאינו צמא כלל, צריך לברך עליהם כי ודאי החיך נהנה.

ויש לדון לגבי אדם שאינו צמא ושותה 'מי סודה', שאין להם טעם עצמי רק שיש בהם גזים וכדו', האם נחשב כשאר משקים שמברך עליהן אף כשאינו צמא מחמת שהחיך נהנה מהגזים שיש בהם?

דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני רבית עמ' קלו, ברכות עמ' קצד) שאין כל בני אדם ואין כל העיתים שווים בזה, והמרגיש בשתייתם נעימות נחשב שנהנה מן המים, ואין צריך דוקא טעם עצמי כמו סוכר וכדו', ויברך ברכת הנהנין אף כששותה שלא לצמאו. וכן הורה הגר"ש וואזנר (שערי הברכה פי"ח הע' עה) שצריך לברך עליהם מפני טעם החמיצות.

מאידך, דעת הגרח"פ שיינברג (חידושי בתרא) והגראי"ל שטיינמן (שלמי תודה הל' ברכות עמ' יז) שמי סודה דינם כמים לענין זה, כיון שהם מים בעלמא ואין הנאה לחיך מתוספת הגז.

השותה הרבה מים לפני הצום כדי שלא יצמא במהלך הצום, האם יברך עליהם?

בהלכה זו של השותה מים לצמאו, יש לדון במי שאינו צמא כעת ושותה מים כדי שלא יצמא אחר כך, כתב הא"א (בוטשאטש, מהדו"ת) שיתכן שצריך לברך, שזהו בכלל "לצמאו", שהרי סיבת השתייה היא כדי שלא יצמא אחר כך, אך בדעת תורה (כאן) כתב שמסקנת הא"א בכתביו שאין לברך אלא כשהוא כבר צמא. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש ח"א פל"ו אות יח) והגר"נ קרליץ (חוט שני רבית עמ' קלו, ברכות עמ' קצד) שהשותה מים בערב תענית כדי להרבות נוזלים בגוף ובשעת שתייתו אינו נהנה כלל, אינו מברך, ורק אם מרגיש קצת הנאה בפיו, כגון בארץ ישראל שהימים חמים לפני צום יום הכפורים או צום תשעה באב, דעת הגר"נ קרליץ (שם) שצריך לברך.

מאידך בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' מב וח"י סי' מב ס"ק יב) כתב שדעתו נוטה שהשותה על מנת שלא יצמא אחר כך צריך לברך, כא"א שלפנינו, וכן הורה הגר"ש וואזנר למעשה (שערי הברכה פי"ח הע' עז) שהשותה לפני צום מברך בכל אופן, והוסיף שכן נוהגים העולם.