הרב צבי ויינברג שליט"א
"וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי" (בראשית כ"ז, ד')
כתב רבנו בחיי: "שאין כוונת יצחק בבקשת המטעמים לתענוג הגוף וחוש הטעם ח"ו, אלא כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת, כי בהתחזק כחות הגוף יתעורר כוחות הנפש, ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוה"ק כדאיתא בשבת (ל:) שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה שנא' (מלכים ב,ג) 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה", ומשו"ה מוזכר כמה פעמים בפסוק הנפש עם הברכה, ואמר 'בעבור תברכך נפשי' וכן 'בעבור תברכני נפשך' וכן 'למען תברכך נפשי'.
"ומה שבקש יצחק מטעמים לשמחת הנפש, ולא ביקש כינור לנגן כמנהג הנביאים, מפני שהיה עתיד לברכו בדברים גופניים, טל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש, וע"כ רצה שתהיה סיבת השמחה מאכל ממין הדבר שהוא רוצה לברכו בו, ע"כ".
וראה ברש"ר הירש שהעיר על דברים אלו: 'מוזר הדבר שרצו למצוא הקבלה לנגינתו של אלישע, כאילו יש כוח באיזה צלי טעים להביא את הנפש לידי התפעלות. אמנם כדברי רבנו בחיי מובא בפלא יועץ (אות ה' ד"ה הנאה וכו') שמביא מנהג אנשי מעשה, לאכול או לשתות שום דבר שערב לחיכם בקבלת שבת (בערב שבת סמוך לשבת), כדי לקבל שבת בשמחה, כי מתענוג ושמחת הגוף יכול לעורר תענוג הנפש ושמחה רבה של מצוה".
וכן בזוהר (פר' ויקהל ריח.) כשמדבר על ברכת המזון, מובא וז"ל: "מאן דמברך לקודשא בריך הוא מגו שבעא, בעי לכוונא לביה ולשואה רעותיה בחדוה ולא ישתכח עציב, אלא דיברך בחדוה". והתרגום: מי שמברך להקב"ה מתוך השובע, צריך לכוון לבו ולשום רצונו בחדוה, ולא יהיה עצב אלא שיברך בשמחה.
וכתב החיד"א בהגהות ניצוצי אורות שם בשם הרש"ב (רבי שלום בוזגלו זצ"ל) על פי דברי הזוהר האלו, צריך שיאכל וישתה דבר המשמחו כדי שיברך בשמחה, וזו סגולה להתעשר אם יברך בשמחה ובקול רם.
וראה ביומא (פג:) שמיני מתיקה מרגילין לדברי תורה. וזה הטעם שנותנין לתינוקות הלומדין תורה קליות ואגוזים (כמו שמובא ברמב"ם בפיה"מ), שאלו ממשיכין את לבם ללימוד התורה.
(קב ונקי)