יום שני ג' באייר תש"פ
מדוע הנהיגו חכמינו ז"ל את 'תענית בכורות' בערב פסח?
מנהג ישראל מימות עולם, אשר נרמז כבר בתלמוד הירושלמי, שהבכורים צמים בערב פסח, וצום זה נקרא 'תענית בכורות'. מנהג זה, הוא זכר לנס שנעשה לבכורי ישראל במכת בכורות, שבו מתו כל בכורי מצרים, והם ניצולו.
ויש שפירש מנהג זה – שבערב פסח במצרים, ביום שלפני מכת בכורות, צמו בכורי ישראל כדי שלא ימותו בעוונם בלילה; וכזכר לתענית זו הנהיגו שיצומו בכורי ישראל בערב הפסח לדורי דורות. ויש שפירש מנהג זה על פי דברי הגמרא שאדם שהתרחש לו נס מתמעטים זכויותיו, וכיון שנעשה לבכורים נס מיוחד להצלתם, והתמעטו זכויותיהם, נהגו לצום ולהרבות זכויות.
וכשערב פסח חל בשבת – בשולחן ערוך הביא מחלוקת ראשונים אם הבכורים צמים ביום חמישי, או שפטורים מלצום; ולדעת הרמ"א, צמים ביום חמישי.
[ב"י ושו"ע תע, א-ב, ומשנ"ב א; ביאורים ומוספים דרשו, 219]
האם בכורה מחויבת ב'תענית בכורות'?
בין בכור שנולד ראשון לאביו, ובין בכור שנולד ראשון לאמו, חייבים ב'תענית בכורות'. ובשולחן ערוך הביא את דעת הראשונים הסוברים שאף בכורה נקֵבה צריכה לצום, והרמ"א הביא דעת ראשונים הסוברים שאינה צריכה לצום, כיון שאין לנקֵבה קדושת בכורה לשום ענין. ובכור שנולד בניתוח קיסרי – שפטור מפדיון הבן – נחלקו הדעות אם מחויב בתענית זו.
ובכור קטן שאינו יכול לצום – אביו צם בעבורו עד שיגדל. ואם גם אביו בכור, תצום אמו עבורו; ויש אומרים שתעניתו של האב מועילה גם עבור הבן, ובשעת הצורך ניתן להקל. וגר צדק שהוא בכור לאביו – הורו הפוסקים שאינו חייב לצום, אך מכיון שיש מקום לחייבו בתענית, ישתתף בסעודת מצוה, כדי להיפטר בוודאות, (ראה להלן).
[שו"ע תע, א-ב, ומשנ"ב ד ו־ט; ביאורים ומוספים דרשו, 2]
מה צריך הבכור לאכול ב'סיום' כדי להיפטר מתענית בכורות?
מנהג רוב ישראל מקדמת דנא, שמפאת חולשת הגוף וכן מחמת הטירחה הָרבה בערב הפסח, אין הבכורים צמים בפועל בערב הפסח, אלא משתתפים בסעודת מצוה, כגון ברית מילה, פדיון הבן, סיום כתיבת ספר תורה, או סיום לימוד מסכת, ובכך נפטרים מחובת התענית.
ורבים נוהגים לפטור עצמם בסיום מסכת אף כשהם עצמם לא למדו את המסכת, אלא מתקבצים יחד לשמוע את סיום המסכת מפי המסיים, ואחר כך משתתפים בסעודת הסיום. ויש שכתבו שהשתתפות בסעודה צריכה להיות באכילת כזית ממיני מזונות, או בשתיית רביעית יין; ויתכן שניתן להיפטר גם באכילת כזית תמרים.
ובכור שלא שמע את הסיום עצמו, אך השתתף בסעודה, או ששמע את הסיום אך לא השתתף בסעודה – נחלקו הפוסקים אם די בכך כדי לפוטרו מהתענית.
[משנ"ב תע, י; וראה שם, ב, ושעה"צ ו; ביאורים ומוספים דרשו, 16, 17, 19 ו־23; וראה שם, 20]