מדוע הורה רבי ישראל סלנטר זצ"ל למארחו לקצר בדברי התורה ובזמירות השבת ולשנות ממנהגו הקדוש להאריך בסעודת שבת

הרב ישראל ליוש

"וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא" (ויקרא י"א, ז')

שני סימני הטהרה בבהמה, מפריס פרסה ומעלה גרה, משולים לשני סימני הטהרה באדם, מפריס פרסה הינו סימן חיצוני בטלפי הבהמה, והוא כנגד מצוות שבין אדם לחברו, טהרת הידיים, טהרת הפעולות והעשיה למען הזולת, ואילו מעלה גרה הוא סימן פנימי, והוא כנגד מצוות שבין אדם למקום, שהם פעולות שאדם עושה בינו לבין קונו, הוא עם לבבו.

כשם שבבהמה, סימן טהרה אחד, מובהק ככל שיהיה, אין בו כדי לטהר את הבהמה, כך באדם, אף אם הוא יהיה מושלם במצוות שבין אדם לחברו, אם הוא יזלזל במצוות שבין אדם למקום, הרי הוא טמא. וכמו"כ, אף אם ידקדק קלה כבחמורה במצוות שבין אדם למקום, אך מצד שני יתנשא על חבריו ויזלזל בכבודם, גם הוא טמא יקרא.

עפי"ז מבאר ראש ישיבת חברון הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל את דברי המדרש עה"פ 'יכרסמנה חזיר מיער – זהו עשיו הרשע', הרי החזיר הוא בעל סימן אחד, והא פושט את טלפיו כדי להראות לכל את טהרתו, אך כל זה איננו שווה לו, כי הרי חסר לו הסימן השני. עשיו אף הוא היה כחזיר, הוא הקפיד על מצוות שבין אדם לחברו, בהיותם מצוות חברתיות ושכליות, ובזה הוא רצה להוכיח לכל שהוא ממשיכו של אברהם אבינו שהצטיין במידת החסד, אך הוא כחזיר המראה רק את הסימן החיצוני המשול למצוות שבין אדם לחברו, וכיון שאין לו את הסימן השני המשול למצוות שבין אדם למקום, הרי הוא טמא כחזיר.

ומנגד ישנם גם אנשים המחמירים מאוד במצוות שבין אדם למקום, ופעמים שתוך כדי קיום המצוה בדקדוק רב, הם אינם שמים לב כי הם דורכים על זולתם.

בסיפורים הבאים תתואר הקפדתו העצומה של מרנא רבי ישראל סלנטר זצ"ל בעניין זה, שלא לזלזל בכבוד הזולת תוך כדי הקפדה ודקדוק בענייני שמים.

באחד מערבי הפסח לא יכול היה רבי ישראל להשתתף באפית המצות, תלמידיו נטלו על עצמם את מלאכת האפיה, והם שאלו אותו באלו הידורים צריך לדקדק באופן מיוחד. רבי ישראל ענה להם שהאשה שעוסקת בלישת הבצק היא אלמנה, ולכן יש להיזהר שלא לצער אותה ולא להעיר לה הערות מיוחדות, או להלחיץ אותה יתר על המידה, כי יש בכך איסור של 'אלמנה לא תענון', והוסיף לתלמידיו: 'כשרות המצה אינה תלויה רק בדקדוקים בהלכות שבין אדם למקום, אלא היא תלויה אף בדקדוקים בהלכות שבין אדם לחבירו'.

•••

תלמיד אמיד היה לו לרבי ישראל והוא הזמין את רבו להתארח אצלו בסעודת ליל שבת, 'האוכל על שולחני' – אמר התלמיד לרבי ישראל – 'הוא בתכלית הכשרות, המבשלת במטבחי היא אשה אלמנה כשרה שמקפידה על כל כללי ההלכה קלה כבחמורה', התלמיד אף הוסיף כי הסעודה בליל שבת נערכת כראוי וכיאה לכבוד השבת, דברי תורה נאמרים, וזמירות שבת מושרים עד שעה מאוחרת בלילה.

נענה רבי ישראל להזמנת תלמידו, אך ביקש ממנו כי יקצרו את הסעודה באופן משמעותי, ואכן כך היה בעל הבית זירז את המבשלת להגיש מנה אחר מנה, דברי התורה נאמרו בקצרה, שירי השבת קוצצו אף הם, והסעודה נגמרה במהירות ובבהילות.

בסוף הסעודה החפוזה שאל המארח את האורח רבי ישראל, וכי מה טעם יש בהנהגה זו, הרי הסעודה היתה כה בהולה, והיא חסרה מטעמה המיוחד הרגיל אצלנו? רבי ישראל לא ענה דבר, וביקש לקרוא למבשלת. כאשר הגיעה המבשלת, פנה אליה רבי ישראל וביקש את סליחתה על שמיהר כל כך בסעודה, ובגללו היתה צריכה להגיש מנה אחר מנה בלא מנוחה ושלא כהרגלה.

"כבוד הרב" – ענתה המבשלת – "ברכות יחולו על ראשך, בדרך כלל בכל שבת בעל הבית מאריך כל כך ואני באה לביתי בשעה מאוחרת סחוטה ועייפה מעמל היום, ודווקא היום אוכל לבוא אל ביתי מוקדם ולסעוד את סעודת השבת בנחת עם משפחתי".

"הנה תשובה לשאלתך" – פנה רבי ישראל לתלמידו – "יפה וטוב הדבר להאריך בדברי תורה וזמירות שבת, אך בתנאי שהנהגה זו איננה פוגעת ברגשותיו של האחר, אבל אין זה רצון ה' להדר על חשבונם של אחרים".