הרב בנימין גולד
"וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם" (בראשית י"ח, ב')
אמרו חז"ל "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה (שבת קכז, ב)
וכבר התקשו המפרשים, וכי לא די שתהיה הכנסת אורחים גדולה כהקבלת פני השכינה, מדוע היא יותר מהקבלת פני השכינה?
וידוע מדברי הגר"א זיע"א, שהרי הנפטר מרבו אל יפטר ואחוריו אל רבו, וכן כהן גדול שיוצא מבית קדשי הקודשים יוצא ופניו כלפי השכינה, והנה באברהם מצינו כשהלך לקבל פני האורחים אמר להקב"ה שימתין עד שיקבל פני האורחים, וכשאברהם הלך היה לו לילך ופניו כלפי ה' ואחוריו לאורחים, ולא עשה כן וכמו שכתוב "וירץ לקראתם" ומכך שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה.
ומדוע באמת גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה? והביאור בזה שיש להבין את כל הענין הזה של הקבלת פני השכינה, וכי הקב"ה צריך להקבלתנו? אלא שבכך שאנו מקבילים פניו, אנו מרגישים בעצמנו קרבת אלוקים, כשאנו אומרים "עלינו לשבח" שהיא כהקבלת פני השכינה, ומבקשים "ועל כן נקוה לך ה' אלוקינו לראות מהרה בתפארת עוזך וגו'" הרי אנו מרגישים בזה קרבת ה' ומבקשים קרבת ה', זו מעלתה של הקבלת פני השכינה, לתת לנו קרבת ה' שהיא יסוד עבודת ה'!
מעתה בכל עשיית מצוה הרי אנו מרגישים ומקיימים ו"ואני קרבת ה'" אבל כשנחשוב על מעלתה של מצות הכנסת אורחים, הרי יש בה יותר מכל המצוות, במה שאדם מקיים במצוה זו מצוה בגופו בנפשו ובממונו, ויותר היא מקיום מצות לולב וכדו', שעושה אדם בממונו ובכל נפשו, שזה עושה רק לעצמו, אבל הכנסת אורחים הרי אדם עושה בגופו, בנפשו וממונו לשני ולא לעצמו, בזה יש מעלה גדולה יותר מכל, ולכן במצוה זו שמקריב כל כולו למען השני, הרי קרבת ה' שבזה היא גדולה לאין שיעור, ויותר מכך שהרי בהקבלת פני השכינה אדם מרגיש קרבת ה', ובקיום מצות הכנסת אורחים הרי מקיים בפועל הנהגת הקב"ה, שהולך ומתנהג במידותיו – ואין קרבת אלוקים גדולה מזו!! ולכך יותר אף מהקבלת פני השכינה.
●●●
מעשה היה עם ר' ישעיה מתלמידי הגר"א, שבערב שבת לאחר חצות עברו דרך עיירת זוכוביץ כמה סוחרים יהודים, שנסעו בעגלה חזרה מן היריד, שנמשך כמה שבועות באחת מן הערים הגדולות שבליטא. יצא ר' ישעיה לקראתם וביקשם להישאר בכפר ולשהות בביתו בשבת, כיון שחשש שלא יגיעו עד שבת ליעדם ויבואו לחילול שבת רח"ל.
סוחרים אלו לא הכירו את ר' ישעיה וסירבו להיענות לבקשתו, בטוחים היו כי כוונתו לקבל תמורה עבור האכילה והלינה, הפציר בהם ר' ישעיה ואמר להם: "הרי ערב שבת היום וכבר עבר מחציתו של יום, והדרך לעיר רחוקה היא, מוטב שתשבתו אצלי! הכל מוכן אצלי לסעודה: בשר דגים וכל מטעמים גם חדרים מרווחים ואף מנין לנו בכפר, מדוע לכם ללכת ולהגיע בחשכה?", אך הסוחרים בשלהם מעוניינים הם להגיע העירה.
ואכן הם נסעו עברו דרך של כמה מילין, ולפתע נשבר אופן אחד מגלגלי העגלה, ולא יכלו להמשיך בדרכם, נאלץ העגלון לחזור רגלי לזוכוביץ וביקש מר' ישעיה גלגל עבור עגלתו, נתן לו ר' ישעיה את מבוקשו ואמר לו: "הזדרז והבא את הסוחרים לכאן, הרי לא יספיקו להגיע לעיר לפני השבת!". נאלצו הסוחרים להגיע לביתו של ר' ישעיה, והוא קיבלם במאור פנים, את הסוסים הכניס לאורוותו וציוה למשרתו לדאוג להם למספוא, ולסוחרים פנה ואמר: "הנני פונדקי ואיני אוהב לעמוד על המקח לאחר השבת, ובכן מודיע אני לכם למפרע את המחיר בעד האכסניה: שלש סעודות וסעודת מלווה מלכה ולינת שני לילות, כל זה עבור סוחר אחד חמישה זהובים". הביטו הסוחרים זה בזה, השתהו על המחיר ומלמלו בחשאי: "הוא אשר חשבנו בראשונה, כוונת הכפרי להרוויח יפה עבורנו", אך באין ברירה נאלצו הסוחרים לשבות בביתו, ומאחר וידעו כי עליהם לשלם דמים מרובים דרשו לתת להם את מיטב המאכלים והמשקים, ור' ישעיה עמד לשרתם בכל דרישותיהם.
ביום ראשון לאחר השבת השכימו בבוקר, ולפני נסיעתם הניח כל אחד חמישה זהובים כפי שסוכם, וכן רצו לשלם גם עבור הגלגל. מה מאד הופתעו משסירב ר' ישעיה לקבל את התשלום באומרו: "חלילה לי מלקבל מכם אף פרוטה אחת, כפרי פשוט אנוכי, איני למדן ואין אני יודע מתן שכרן של מצוות, אך פעם אחת הייתי בווילנא ונכנסתי לבית מדרשו של הגר"א זיע"א, בשעה שהיה יושב ועוסק בתורה עם תלמידיו, והוא הזכיר אז את מאמר חכמינו (שבת קכז, ב) 'גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה', והוסיף ואמר, 'אומרים בקידוש לבנה אלמלא לא זכו ישראל להקביל את פני אביהם שבשמים אלא פעם אחת בחודש דיים', והרי מצוות הכנסת אורחים כל יום הוא זמנה, בכל עת ובכל שעה, ביום ובלילה, הרי שאפשר לזכות לקבל פני שכינה, לא רק פעם בחודש אלא בכל זמן ועת. והנה עכשיו זכיתי אני הכפרי הפשוט במצוה גדולה וחשובה זאת, וכיצד אמירנה בכסף ובתשלום!? גם את הגלגל", סיים ר' ישעיה, "נותן אני לכם במתנה, אך בקשה אחת לי אליכם, הימנעו מנסיעה בערב שבת לאחר חצות!".
לשאלתם מדוע הודיע להם את מחיר האכסניה למפרע? השיב: "רצוני היה כי תבקשו כל שתחפצו מבלי היסוס או בושה, ותאכלו ותשתו ככל שתתאוו, ובכך מצוותי תהיה מושלמת".
הסיפור הבא מדבר בעד עצמו וממחיש כיצד מכניסים אורח, נוסח מרנא החפץ חיים:
מעשה בלייב, בחור בן ארבע עשרה שלמד בישיבה קטנה ברוסיה, והיה בדרכו הביתה לסטוצין שבפולין, וביום חמישי, כשהיה בתחנת הרכבת איתה היה אמור לייב לנסוע, התברר לו כי הרכבת התאחרה משום מה, והוא נוכח לדעת שייבצר מאיתו להגיע הביתה לפני כניסת השבת, התעניין לייב אצל מבקר הרכבת באילו תחנות תעצור הרכבת, וכאשר קלטו אזניו את השם 'ראדין' ביניהם, עיניו אורו ושמח שמחה גדולה, מכיון שדודו הזקן החפץ חיים זצ"ל גר שם [סבו של לייב היה אחיו של החפץ חיים]. הוא הודה לה' שהדריכו בדרך ישרה ויזכה לשבות בביתו של דודו, צדיק הדור.
בהגיעו למחוז חפצו, נטל איתו לייב את מטלטליו, ועשה את דרכו בהתרגשות גדולה לביתו של החפץ חיים. משנכנס התקבל על ידי הרבנית בשמחה עצומה. אותה שעה כבר ישב החפץ חיים בבית הכנסת ולמד שיעור עם אנשי העיר לפני תחילת התפילה. הציעה הרבנית ללייב לנוח קמעה טרם יבוא לבית הכנסת, מכיון שלא ישן בליל שלפניו, נרדם הנער העייף, ומיד כשהתעורר הבחין כי החפץ חיים יושב ליד שולחן השבת ומעיין בספר, קיבלו החפץ חיים בחמימות רבה, וביקשו ליטול ידיו ולהתפלל קבלת שבת וערבית, ולאחר מכן יאכלו בצוותא את סעודת השבת. סיים לייב את תפילתו והנה קורא החפץ חיים לרבנית להצטרף אליהם, מקדש קידוש היום ושלושתם: הרב הזקן, הרבנית והנער בן הארבע עשרה ישבו לאכול את הסעודה.
לאחר הסעודה התנצל החפץ חיים בפני אורחו שהולך הוא לישון, ויפן לחדרו החפץ חיים לישון, וגם לייב הלך לחדרו אך ללא הועיל הוא אינו מצליח להירדם, קם לייב והולך למטבח מבחין בשעון ומביט בו השעה ארבע לפנות בוקר!! הכיצד!? תמה לייב, משהו לא כשורה, אולי השעון התקלקל תמה לעצמו!? נרדם לייב עד הבוקר, וכאשר קם מתנומתו נכנס אל הרבנית ושטח בפניה את תמיהתו שהטרידתו אמש, האם השעון פועל כראוי? "ודאי", ענתה לו הרבנית, "אלא שסיימנו את הסעודה בשעה מאוחרת". "האם ישנתי כל כך הרבה זמן מאז הגעתי בערב שבת?", שאל לייב, אם כי לא היו רגילים החפץ חיים והרבנית להתפאר בהתנהגותם המופתית, הפעם נאלצו לספר ללייב את האמת, ש"כשחזר הרב מבית הכנסת, ישנת שינה עמוקה, רציתי להעיר אותך לשמוע קידוש, אבל בעלי לא הרשה, הוא אמר שעייף אתה מהנסיעה הארוכה ויחכה לך עד שתתעורר, עבר זמן מה ביקש בעלי מבננו אהרן וממני לקדש ולאכול את הסעודה, והוא עצמו התיישב ללמוד ואמר שכאשר תתעורר יקרא לי, ונשב יחד לכבודך לסעודת השבת".
כך המתין החפץ חיים עד שעת לילה מאוחרת מלסעוד סעודת שבת, והכל כי גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה!
(מורשת אבות חלק ג' עמוד לט).
