בספר "תולדות יצחק" עה"ת (לרבי יצחק קארו זצ"ל דודו של מרן הבית יוסף) מבאר שכל ענין השמיטה היא דוגמת ימות המשיח, שלא יצטרכו לחרוש ולזרוע, שהארץ מעצמה תוציא לחם גמור, ולכן מי שאינו שובת בשמיטה מכחיש את ביאת המשיח, ועי"ש עוד שמרחיב בזה.
ומביא את הגמ' בשבת (ל:) שבימות המשיח עתידה ארץ ישראל להוציא לחם ממש בלי טורח של חרישה וזריעה, ומבאר לפי"ז את הלשון "המוציא לחם מן הארץ", שיש להקשות שהרי הקב"ה אינו מוציא לחם אפוי מן הארץ.
אלא הכוונה שתקנו כך, בעבור שעיקר חיותינו היא לימות המשיח, וחיי העולם הזה הוא הבל, ולכן תקנו בנוסח הברכה "המוציא לחם מן הארץ", לרמז לזמן המשיח שיוציא הקב"ה לחם ממש מן הארץ.
והנה בגמ' ברכות (לח.) נחלקו תנאים אם מברכים "המוציא לחם" או "מוציא לחם", ונפסקה הלכה לומר "המוציא לחם", וכ"פ השו"ע (או"ח קסז,ב).
ובהגהות "עטרת זקנים" שם, כתב לבאר נוסח "המוציא" שהוא לשון עתיד, ע"פ מה שכתב ב"תולדות יצחק" הנ"ל שזה בא לרמז שלעתיד בימות המשיח, יוציא הקב"ה את הלחם ממש מן הארץ.
ומצאתי שכתב כן כבר רבנו בחיי ב"כד הקמח" (ערך ברכה): "שהמוציא משמש גם בל' עתיד כדכתיב (תהלים קד,יד) "להוציא לחם מן הארץ", ויהיה רמז לעתיד באמרם ז"ל: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת.
אולם בפיה"מ להרמב"ם (סנהדרין פ"י ד"ה ועתה) כתב שאין הכוונה כפשוטו שלעת"ל ארץ ישראל תוציא לחם, אלא הפי' שבאותם הימים יהיה נקל מאד על בני אדם למצוא מחייתם עד שבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדול, וזהו שאמרו "עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת".
(קב ונקי)
בסין יש אזור שבו מוצאים לחם מהאדמה. גם פיתות.
גם סלט כרובית.