בשבת זו יחול יום הזיכרון למרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, להלן כמה סיפורי הוד המספרים יותר מכל את גדלותו הענקית באהבת ישראל, ובדבקותו הבלתי מתפשרת בדרכו של אהרן הכהן 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'.
כאשר שב רבנו מברית מילה, ואחד המשתתפים התנדב להשיבו ברכבו. הנהג צירף לנסיעה גם את בנו בן החמש שישב במושב האחורי, שהתבשם מהנסיעה במחיצת הרב, וחקק בלבו הרך דמות מרוממת של גדול בישראל.
משהגיעו למחוז חפצם, העתיר רבנו כדרכו ברכות ותודות על הנהג, ופנה לביתו. אך פסע פסיעות אחדות, סב על עקביו ושב אל הרכב, כשמפניו ניכר כי הוא מוטרד משהו… לתדהמת הנהג, פתח רבנו את הדלת ופנה אל הדרדק שישב במושב האחורי, והתנצל על ששכח לומר לו שלום, העתיר גם עליו ברכות לבביות, ובברכת שלום פנה לביתו.
***
גם בפי מקורבו של רבנו מעשה דומה שבדידו הוה:
פגישתי הראשונה עם רבנו, היתה לפני שנים רבות במהלך הכנסת ספר תורה בתל אביב. אבי – שהיה ממיודעיו – זכה להכניס ספר תורה ורבנו בא להשתתף בשמחה.
הייתי אז אברך צעיר ולא היתה לי שום היכרות מוקדמת עם רבנו. עם כניסתו, נתתי לו את ידי לשלום וברכה, והצגתי את עצמי כבנו של בעל השמחה.
רבנו התיישב לכתיבת האותיות, ברך את הנוכחים בחום, פנה לדרכו ויצא מן הבית. לאחר דקות אחדות, חזר לבית – להפתעת הנוכחים, שמיד התעניינו על מה ולמה. והוא השיב בפשטות, כי הוא מחפש אותי – כי כאשר יצא מן הבית לא הבחין בי ולא נפרד ממני. כי אכן, בעת שעזב את הבית שהיתי באחד החדרים.
רבנו זכר את נתינת היד החפוזה של בן בעל השמחה, בכניסתו – ונזכר כי לא נפרד מאותו אברך צעיר בצאתו – וטרח לעלות שוב אל הבית, חיפש אותו במיוחד כדי לתת לו שלום.
***
אווירת השבת השלוה נסוכה על רחובות בני ברק. רבנו שב מן התפילה בישיבת 'תפארת ציון', כשטליתו הלבנה מוסיפה הוד לפניו המאירות. שקוע במחשבות של תורה, אך דעתו אינה מוסחת מהעוברים והשבים. והנה צועד מולו איש פשוט למראה, צעדיו כבדים ועיניו כבויות.
רבנו מרים את עיניו, במאור פנים ובקול ענוג ורך מאחל לו: "שבתא טבא ר' יהודי, גוט שבת!"
האיש תמה לרגע, האמנם אליו כוונה הקריאה?! הוא סבב לאחור, בהיותו סבור כי לבטח אל האיש שמאחוריו נועד האיחול… אך לא, איש לא נראה בכל הרחוב מלבדו.
משהבין כי רבנו התייחס אליו אישית, פנה נרגש כולו ואמר: "כבוד הרב, אתה הראשון שמאחל לי 'שבת שלום'!" – והחל שופך את לבו ומספר את קורות חייו: "אוד מוצל מאש אנכי, מברנוביץ עיר מולדתי. שם הייתי אדם מוכר, אבי עליו השלום היה מנכבדי העיר, וכולם היו מכבדים אותי. וכאן איש אינו מכיר אותי, איש אינו מתייחס אלי – אתה, הרב, הראשון שמאחל לי שבת שלום".
אמירת שלום המלבבת של רבנו לכל אדם, האירה לבבות רבים של אנשים שחשו בודדים ונדכאים.
***
היה זה בשבת קודש בכולל חזון איש, עם תום התפילה, כשרבנו עשה את דרכו ביציאה מהיכל בית המדרש, וכדרכו האיר פניו באיחולי שבת שלום לכל מי שנקרה בדרכו, גם ליהודי האלמוני והבודד שעמד מן הצד.
עיני היהודי האלמוני החלו זולגות דמעות: "כבוד הרב, אתם הראשונים שאומרים לי כאן 'גוט שבת'… אף אחד לא מכיר אותי ולא יודע ממני מאומה… שנים רבות התגוררתי באמריקה, בשנים שלא ידעו שם כמעט מאידישקייט, ניסיון השבת, היה ניסיון קשה ומר – כל מי שביקש לשמור שבת, התקשה למצוא מקור להתפרנס ממנו ונידון לעניות מנוולת ולרעב מחפיר. יהודים רבים לא עמדו בניסיון… ואני, אמנם יהודי פשוט אנכי, תורה לא למדתי מנעורי, אבל בניסיון שמירת השבת עמדתי בעוז! וכאן – אף אחד לא מבין לרוחי ולא מעריך את גודל מסירות הנפש שהקרבתי למען שמירת השבת".
***
כשבידה עציץ פורח, עמדה האשה קשת הלב בפתח הבית. הרבנית מכניסה אותה במאור פנים, היא מכירה אותה זה זמן רב, אשה זו מגיעה תדיר לשפוך את לבה בפניה, והרבנית מאזינה לה ברוב קשב, מבינה ללבה, מייעצת לה ומטיפה אגלי נוחם לנפשה. עתה מצאה הזדמנות להשיב מעט לרבנית, ולהביע את הערכתה בעציץ זה לקראת שבת הקרבה.
הרבנית בלבה הרחב, הכניסה את האשה אל החדר הפנימי, המפה הלבנה כבר פרוסה היתה על השולחן לכבוד השבת, וכשהיא מודה לה על התשורה הנפלאה, הציבה הרבנית את העציץ במרכז השולחן.
לבה השבור של האשה התרחב מרוב אושר, אור עלה בעיניה, למראה החשיבות שהרבנית מייחסת למתנתה.
אך יצאה האשה מן הבית, נכנס רבנו אל החדר וראה את העציץ על השולחן, שיבח את המתנה, אך העיר: "אבל מה נעשה בשבת? הרי אסור להסירו מעל השולחן, איך נאכל כך?" – אך להוריד את העציץ, לא יעלה על הדעת – "הרי אם היא תכנס ותראה שהורדנו את המתנה הכל כך יקרה בעיניה, היא עלולה להיפגע. מה הפתרון? מה נעשה?" – שאל ספק את עצמו ספק את הרבנית.
והרבנית משיבה כנגדו: "עציץ אפשר להניח גם על הרצפה, בפינת החדר. זה דבר מקובל ומכובד בהחלט".
"האמנם כן? אכן בטוח שכך מקובל?" – ביקש רבנו לוודא.
"אין ספק" – השיבה הרבנית – "בטוחני בלא כל ספק, שהיא תשמח גם כשתראה את העציץ על הרצפה".
רק לאחר שהתברר כי אין כאן כל חשש וסרך של פגיעה, רווח לו, והסכים להצעה להניח את העציץ בפינת החדר.