"מדוע אתה יושב ולא עושה כלום?" – כעס ראש חבורת המצות על הבחור. הצטדק הלה וענה שלא נשאר תפקיד בשבילו. אמר לו ראש החבורה: "אז לפחות תהיה עצבני!"…

השבועיים שלפני פסח הם השבועיים הקשים ביותר בשנה להרבה אנשים (ואני ביניהם…). אלו הימים בהם כל בעל בישראל, גם בעל לא עוזר במיוחד, חייב לשנס מותניים, לנקות ולצבוע, להתרוצץ ולסדר, לקנות ולדאוג. גם אם בדרך כלל אתה פחות מעורה בצרכי הבית, ברמה כזו או אחרת, הרי לא תוכל לשבת בניחותא ולעסוק בעיסוקיך הרגילים, כשמסביב יהום הסער והכל בוקה ומבולקה עד כניסת ליל הסדר. אתה תעזור כפי כוחך, ובין לבין תנסה לשמר לעצמך את סדר יומך, העמוס והלא מתפשר בדרך כלל. אלו שבועיים שמוציאים כמעט כל יהודי משגרת חייו המסודרת, ותאמינו לי, רבים מאתנו מתגעגעים כמעט מראש חודש ניסן לסדרים הקבועים ולשעות הלימוד השקטות בכולל ובישיבה, לשגרת הימים האפורים.

מצד שני, כל יהודי באשר הוא אוהב בסופו של דבר שהכל יהיה מסודר. שהקירות ישובו לצבעם הנורמלי, שהמגירות  לא יהיו עמוסות בשלל מסמכים ודפים לא נחוצים, דפי טיוטות וחשבוניות או דפי הפקדות בנק מחודש אייר משנה שעברה. כל יהודי רוצה לסדר את מלאי מדפי ספרי הקודש שלו, למצוא סוף סוף את כרך הרשב"א האבוד שחיפש בחודש תמוז ולהעביר לגניזה כמויות של חוברות וקונטרסים שאגר במדף שכוח. לא יאומן כיצד בכל שנה מעבירים למיחזור או לגמ"ח הררי בגדים, שנקנו בכסף מלא, או הגיעו מהאחיות לטובת האחיינים ביום מן הימים, ועדיין מצוה עלינו לאגור ולהשליך, לאגור כל השנה ולהשליך בחודשי אדר-ניסן, בכל שנה ושנה…

לכאורה, כך נדמה, אנו צריכים להגיע לחג הפסח עם בית נקי וממורק. אם היו לנו רובוטים או צי של משרתים שינקו ויסדרו במקומנו, מה טוב. רק מאחר שאין לנו לא רובוטים ולא משרתים, אנחנו עצמנו נאלצים לעשות את זה. ההכנות לפסח בעצמן אינן תופסות אצלנו מקום ואנו רואים אותן רק כהכרח לפני החג. התחושה היא שאם היינו יכולים להסתדר בלי ההכנות הללו, היינו שמחים. כפועל יוצא מהגישה הזו, אנו מגיעים מהר מאד לידי כעס בערב פסח. כאילו הכעס והרוגז הם חלק מההכנות ההכרחיות לפסח…

מעשה בראש חבורת מצות שהיה עצבני ביותר ומצא בחור אחד מהחבורה שיושב ולא עושה כלום. שאל אותו בכעס: "מדוע אתה יושב ולא עושה כלום?". הצטדק הבחור וענה, שלא נשאר תפקיד בשבילו. אמר לו: "אז לפחות תהיה עצבני"..

אחת הסיבות לכעס היא, שהאדם מרגיש מנוצל ומועבד קשה ללא הצדקה. נקודת הפתיחה שלו היא עצבים מתוחים, וממילא כל תקלה קטנה או חוסר ציות מוציאים אותו משלוותו. בעצם אני מחפש את המטרה – שלא יהיה לנו חמץ בבית, שהכל יהיה נקי ומסודר. האמצעי – אינו נצרך בעצם, אז למה לא לכעוס ולהתרגז על האמצעי הזה, שמבחינתי הוא ממש מיותר?!

אך הגישה האמתית אינה כך. הגה"צ ר"ח פרידלנדר זצוק"ל מסביר בספרו "שפתי חיים", שימי ההכנה לפסח דומים לתקופת ההכנה של חודש אלול, ימי ההכנה לימים הנוראים. אף אחד לא חושב שחודש אלול הוא חודש שצריך לעבור אותו בלית ברירה, כדי להגיע לראש השנה. כולנו מבינים שעבודתנו הרוחנית בחודש אלול נצרכת וחשובה היא מצד עצמה ולא רק כסוג של 'גשר לראש השנה".

כך גם ההכנות שלפני הפסח, הן אינן רק איזה עול שצריך לעבור כדי שנוכל לקבל את הפסח בבית, אלא ההכנות הללו הן הן המכשירות אותנו להיות ראויים לפסח, הן הקובעות באיזה כלים רוחניים ניכנס לפסח.

אם הקב"ה היה רוצה שניכנס לחג הפסח ללא שום טרחה והתאמצות מוקדמת, וכי לא יכול היה לדאוג לכך? אך לא, עם ישראל לדורותיו נהג להתכונן לחג הפסח מתוך התאמצות וטרחה מרובה, כפי שרואים מכל ספרי הפוסקים והמנהגים.

כדי לזכות לגאולת מצרים, הוצרכו עם ישראל לקיים מספר מצוות. האם גם אז חשבו ישראל שהציוויים הללו היו רק הכרח ואמצעי כדי להגיע לגאולה? בוודאי שלא, הרי ד' לא היה צריך את המצות או הקרבן כדי לפסוח על הבתים. אז מדוע עשו הכל? כי המעשים הללו זיכו וזיככו את עם ישראל, וגרמו להם להיות ראויים לגאולה.

ובספרו "שפתי חיים" (פסח עמוד שמה) כותב, שההכנות הרבות לפסח שאנו עושים כיום, הן זכר לאותם מעשים שהכשירו את יציאת ישראל לחירות, ולכן חובה שאותן ההכנות ישמשו מקור וכלי להתעוררות שיביאו את האדם שוב כל שנה לחירות הנפשית.

עבודות ההכנה לפסח סובבות כמעט כולן סביב נושא החמץ. צריך לבדוק שאין חמץ בבית, יש איסור של בל יראה ובל ימצא. אסור לאכול את החמץ, ולראות אותו או ליהנות ממנו. צריך לבדוק אחריו, לבערו ולדאוג שלא יראה ממנו אפילו משהו. כידוע, כתוב בכל הספרים הקדושים שחמץ משול ליצר הרע.

הזוהר הקדוש ממשיל את היצר הרע לחמץ, "ורזא אוקימנא בין חמץ ומצה בכמה דוכתי, דא יצר רע ודא יצר טוב". היות והחמץ הוא משל ליצר הרע, לכן צריך לסלקו ולדאוג שלא ישאר אפילו משהו שאור שבעיסה. מדברי רבותינו למדנו שהמשל הוא נקיון ובדיקת חמץ, שנעשים בפועל בידים, ואילו הנמשל הוא ביעור של היצה"ר מהלב, מהדברים הנעשים בלב. אך האמת היא שלא מדובר רק במשל ונמשל המנותקים זה מזה, אלא קיום המשל, הוא עצמו קיום הנמשל. ע"י הניקיון והבדיקה הנעשים כראוי, בזה עצמו אנו מבערים את היצר הרע מתוכנו.

עבודת הניקיון דורשת מאמץ יתר והקפדה שלא לעבור על עבירות שונות שקל מאד למעוד בהן: כעס, מרמור ורוגז, עצלות, חוסר סבלנות ועוד הרבה נושאים בין איש לאשתו ובין הורים לילדיהם. עמידה בתנאי לחץ, כובד ראש, אחריות וחריצות, הם עצמם מטרה לכשעצמה וכשאנו עומדים במטלות – אנו מתקרבים יותר להקב"ה.

• • •

וכך כתב הרוקח (ודבריו הובאו במג"א ובבאר היטב סי' תסט): "לא יאמר כמה טורח פסח; ובירושלמי: רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת – מה טורח זה".

לדברי הירושלמי, אסור לנו לומר "כמה קשה לנקות לפסח", משום שאחד מהחסרונות שבשאלת הרשע הוא, שהוא אומר מה "העבודה" הזאת לכם, והוא מתכוון לומר "כמה קשה אתם עובדים לפני פסח".

ואמר רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זיע"א: "הנה יש כאלו שאומרים: 'למה צריך כל כך לטרוח בעבודות הניקיון של ערב פסח? הרי די לנקות מחמץ ולבערו מהבית! יש המזלזלים בעבודות הנשים הצדקניות שבכל הדורות אומרים ואומרים שאבק אינו חמץ. יתכן שע"פ השכל הם צודקים, אבל המציאות הוכיחה שרק בזכות נשים צדקניות, שהשקיעו מאמצים גדולים בניקיון של ערב פסח, ועשו מכך 'עסק' שלם, וניקו וקרצפו את כל הבית, גם מה שאין צריך מעיקר הדין, זה גרם שיהיה המשך למסורת הדורות. אבל באותם בתים שניקו רק כפי הדין, בלי כל ה'עסק' שמסביב, המציאות הוכיחה שנכדיהם כבר אכלו חמץ פסח רחמנא ליצלן. כאשר עושים 'עסק' מכל המצוות ומכל המנהגים, ומקיימים אותם מתוך שמחה וחיות, הרי זו הערובה להנחיל את דרך התורה והיראה ואת מסורת הדורות (וכמובן כשיש את הכוח והיכולת הנדרשים). (כאיל תערוג, פסח תשע"ו).

• • •

כידוע פסח הוא חג האמונה – "ויאמינו בד' ובמשה עבדו", והעיסוק בהכנות החג מחדד את הדביקות בד' וחכמי הדור שבכל דור ודור. השנה לפני חג הפסח נפלה לידינו הזכות לקיים "ויאמינו בד' ובמשה עבדו" ולהוכיח את אמונתנו בימי הבחירות שיתקיימו זמן קצר לפני התקדש החג, ומי שיזכה לפעול ולהצביע כהוראת רבותינו ולכוון "ככל אשר יורוך", הרי ודאי זה גם אחת ההכנות הראויות והחשובות לחג.

('נקודה למחשבה', יתד נאמן)