האם מותר לאכול בשבת אוכל שאדם בישל ביום טוב במזיד או בשוגג שלא לצורך יום טוב? │ מה החילוק בין בישול ביום טוב במזיד לצורך שבת לבין בישול בדרך הערמה? │ ומדוע סבר הרמ"א שצריך לעשות עירובי חצרות ושיתופי מבואות ליום טוב והרי הוצאה ביום טוב הותרה גם אם היא לא לצורך יום טוב? │ תמצית שיעור הלכה במשנה ברורה הלכות יום טוב במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה' [משנ"ב חלק ה', סימן תקכ"ז סעיף כ"ג עד סוף סימן תקכ"ח]
בישל ביום טוב במזיד או בשוגג לצורך שבת
אדם שבישל כמה קדירות במזיד או בשוגג שלא לצורך יום טוב, מותר לאכול אותם בשבת או בחול, ולכאורה מה החידוש בכך שגם בשוגג מותר, הרי גם במזיד מותר? ומבאר המשנה ברורה, שהיה עולה על דעתנו לומר, שדווקא במזיד מותר משום שאין בזה חשש שמא אחרים ילמדו ממעשיו, אבל בשוגג, יש יותר חשש שמא אחרים יבואו להערים ולהקל, ועל זה אומר השולחן ערוך, שגם בשוגג מותר, ואין חשש שמא ילמדו מעשיו, ומביא הביאור הלכה שיטה הסוברת, שכאשר עבר ושגג בזה, כל ההיתר הוא רק כאשר אין לו תבשילים אחרים, אבל אם יש לו תבשילים אחרים לשבת, הדין הוא, שאסור לו לאכול את מה שבישל בשוגג.
בישל ביום טוב לצורך שבת בדרך הערמה
אדם שצריך ליום טוב קדירה אחת בלבד, ובישל קדירה נוספת בדרך הערמה שמא יזדמנו לו אורחים, או שבישל קדירה לצורך יום טוב, ולאחר מכן חוזר ומבשל קדירה נוספת במחשבה שהקדירה הראשונה תהיה לצורך שבת, והקדירה הנוספת תהיה לצורך יום טוב, הדין הוא, שהקדירה שהוא בישל לצורך שבת, אסורה באכילה, מכיוון שהוא לא עשה עירובי תבשילין, אבל לכאורה יש בזה משהו שאינו מובן, שהרי לפני כן בסעיף הקודם למדנו, שאדם שעבר ובישל במזיד, מותר לו לאכול את הקדירה בשבת, ואילו כאן אנחנו לומדים, שאם אדם הערים ובישל שתי קדירות, אף על פי שלכאורה כאן יש מקום יותר להקל, כי סוף סוף את הקדירה הראשונה הוא בישל לצורך יום טוב, רק שכעת הוא מערים להשאיר את הקדירה הראשונה לשבת, ואת השנייה לצורך יום טוב, אז למה הדין הוא שזה אסור, מה זה שונה ממה שלמדנו בסעיף הקודם? ומבאר המשנה ברורה, שהערמה זה יותר חמור, שמא אחרים ילמדו לעשות כך, וגם הוא בעצמו יעשה כך בפעם אחרת, לכן הקדירה אסורה באכילה בשבת.
האיסור לאכול את הקדירה, הוא לו ולבני ביתו, כיוון שקנסו אותו חכמים, אבל לאחרים מותר במוצאי יום טוב מיד, וכתב החמד משה, שגם לו מותר במוצאי יום טוב, ומביא השער הציון בשם הגר"ז, שלו עצמו הקדירה אסורה לעולם, משום שזה דומה לאדם שעבר במזיד ובישל בשבת.
עירובי חצרות ושיתופי מבואות לצורך יום טוב
יום טוב לא צריך עירובי חצרות ושיתופי מבואות, כיוון שהם נתקנו משום איסור הוצאה, והרי ביום טוב, מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש, הותרה גם שלא לצורך אוכל נפש, ולכן אין סיבה לתקן עירובי חצרות ושיתופי מבואות, אבל בדברי הרמ"א לעיל בסימן תקי"ח סי"א מוכח, שסבר שדברים שאין בהם צורך כלל, אסור להוציא מהבית לחצר בלי עירובי חצרות, ממילא, יש איסור של הוצאה גם ביום טוב, והיינו, לגבי דברים שהם לא לצורך כלל, ולכן כתבו האחרונים, שמכיוון שיש אופן שיש איסור הוצאה ביום טוב, יש עניין, שכאשר מערב עירובי חצרות בערב פסח בשביל שבתות השנה, יכלול בזה גם את יום טוב, כדי שיוכל להוציא על ידי זה גם דברים שאינם לצורך היום כלל, וסברת המתירים הוצאה ביום טוב גם שלא לצורך היא, כיוון שמשום העניין הזה של 'לא לצורך כלל', חז"ל לא ראו צורך לתקן עירובי חצרות.
עירובי חצרות ותחומין ביום טוב שחל בערב שבת
יום טוב שחל להיות בערב שבת, אסור לו לערב עירובי חצרות ועירובי תחומין, כיוון שנראה שמתקן לצורך מחר, ואפילו שהוא הניח עירובי תבשילין, אסור, והטעם, מבאר המשנה ברורה, כיוון שעירובי תבשילין מתיר רק צרכי סעודה בלבד, ולא מתיר עירובי חצרות ועירובי תחומין, ואם הוא הניח עירובי חצרות מערב יום טוב לשם יום טוב, ועדיין העירוב קיים, סומך עליו גם לשבת, ואם הוא נזכר ביום הראשון משני ימים טובים של גלויות שהוא לא הניח עירובי חצרות, יכול לערב עירובי חצרות בתנאי, שאומר כך, אם היום חול, אני מניחו בשביל עירובי חצרות לשבת, ואם היום קודש איני אומר כלום, ולמחר יאמר אם היום קודש, הרי הנחתי אתמול, ואם היום חול, אני מניחו לשם עירובי חצרות, אבל עירובי תחומין לא מניחים ביום טוב בתנאי, והטעם, מבאר המשנה ברורה, משום שעירובי תחומין זה קניין שביתה כמו קניין בית, ואסור לקנות שביתה ביום טוב אפילו בתנאי, וכתב האליה רבה, שכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד אם הוא כבר עירב, העירוב מועיל.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א